Central Delhi

4:20 שעון מעורר. קמות מתארגנות ויורדות למטה לגלות שהאפליקציה ביטלה לנו את ההזמנה של הגראב (כמו גט טקסי שהזמנו מראש). בסוף מצאנו מונית ברחוב ונסענו לשדה במחיר מופקע שעלה לנו כמו כרטיס אחד ל3 ימים נסיעה חופשית בעיר.
כשהגענו גילינו שהצק אין נפתח רק עוד שעה ולגמרי יכולנו לקחת את הרכבת התחתית ולהגיע ממש בזמן.
אחרי המתנות ארוכות, אחת מהן הייתה גם 20 דקות עמידה באוטבוס אל מול המטוס, סוף סוף עלינו לטיסה והמראנו.
לא נסביר יותר מדי אבל בוא נגיד שזה היה ארוך יותר מדי ומטלטל מדי עם כיסי אוויר חמורים.. ממש אחלה סיומת לכבוד הטיסה האחרונה של של ושלי ביחד.
מהשדה עלינו ישר לרכבת התחתית לכיון בית חבד. רק רצינו להגיע לשם, למקום שירגיש לנו יותר בטוח, ומשם כבר נסתדר ונמצא את דרכנו למנאלי (עיר בצפון שבה נפגוש עוד יומיים את עלמה וחברינו הטובים).
עלינו לרכבת, האמת שהנסיעה הייתה דווקא ממש סבבה, והייתי מופתעת לטובה ואפילו לרגע חשדתי שאולי הכל יעבור חלק היום.
ירדנו מהרכבת ומשם הכל הסלים.
מרגישות שכל הקשיים וכל החוויות שהיו לנו עד עכשיו בטיול במזרח קרו כדי להכין אותנו בדיוק לרגע הזה שבו אנחנו יוצאות מהשדה ומגיעות לדלהי. ועדין שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לרגע הזה.
הנהג ריקשה אמר לנו שהאיזור שבו נמצא הבית חבד סגור לבידוד בגלל הקורונה ואי אפשר להיכנס לשם. בהתחלה לא האמנו אבל הוא אמר שהוא יקח אותנו לטוריסט אינפורמיישן שנמצא ליד הכתובת של הבית חבד ונשאל שם אם יש דרך להיכנס. נסענו לטוריסט אינפורמיישן, זה אחד כזה ממשלתי ולא סוכנות פרטית ככה שאמור להיות להם פחות אינטרסים אישיים ובתקווה שהם באמת יעזרו לנו ולא יחפשו לדפוק אותנו. ירדתי לשאול שם בפנים, הוא נתן לי להתקשר בעצמי לבית חבד וענה לי הודי מהביטחון של בית חבד, הוא אמר שבאמת הבית חבד וכל האיזור סגור, שאין שם אף אחד ואי אפשר להיכנס. עדין היה נראה לנו הזוי שלא אמרו את זה ולא שמענו על זה באף קבוצת ווצאפ, אבל הוא ממש נתן לי להתקשר לבית חבד אז זה רמה גבוהה של תרמית שממש לא היינו מוכנות אחיה מההלם אחרי סינגפור. הבחור מהטוריסט אינפורמיישן אמר שהוא יכול להזמין לנו כרטיסים לאוטבוס אז החלטנו לרדת שם.
כשהתיישבו והוא התחיל להתקשר לסוכנויות הסתבר שיש עכשיו חופשת קיץ בהודו וכל המקומיים נוסעים לחופשה בצפון אז אין כרטיסים לעוד שלושה ימים קדימה. אמרנו שאנחנו חייבות לעוף מדלהי כמה שיותר מהר ואין מצב שאנחנו נשארות פה אז הוא המשיך להתקשר לעוד ועוד סוכנויות, גם ניסינו את הסוכן של הישראלים שנמצא ליד הבית חבד אבל הוא גם אמר שהוא לא עובד ואין לו דרך להזמין לנו כרטיסים. לבסוף באחת הסוכנויות אמרו שהם יבטלו ל2 אנשים כרטיס כדי לתת לנו אותם אם נשלם יותר. הצלחנו להשיג 2 הכרטיסים האלה במחיר מופקע (לפחות פי שתיים אם לא יותר) אבל לא היה לנו אכפת. החלטנו שאנחנו ״מוותרות לעצמנו״ ומשוות לשקלים, ואם משווים לשקל זה באמת לא כזה יקר, אז הסכמנו למחיר. הבנו שזה עקיצה אבל עקיצה יחסית קטנה שאמרנו יאללה אנחנו מוכנות לספוג את זה אין לנו כוח לזה. הוא אמר שהאוטובוס ב6 אז נחכה פה שעה בטוריסט אינפורמיישן. בינתיים דיברנו עם ההודים שם והם היו ממש נחמדים ואפילו התחברנו קצת. בשלב מסויים הם עזבו את המשרד ועברו לחדר השני אז לקחתי את המחשב וניסיתי לחפש באינטרנט כרטיסים לאוטובוס מדלהי למנלי (כי עדין אין לנו סים ואין לנו דרך ליצור קשר עם אנשים או לחפש באינרנט). איזה הפתעה, היו שם כמה אופציות אפשריות ובמחיר הרבה יותר נמוך. אמרתי להם שאני רואה שיש פה כרטיסים אז איך זה שאנחנו היינו צריכות לשלם כל כך הרבה, הוא אמר שהוא לא מכיר את הסוכנות הזאת ועוד כל מיני חרטוטים ואז אמר שהוא הולך לבדוק ופתאום נפל האינטרנט במחשב. הזמן עבר כבר היה 6 ואז 6 וחצי והוא אמר שלא נדאג תכף יבואו לאסוף אותנו.
לבסוף הגיעה הריקשה ונסענו נסיעה קשוחה ביותר ברחבי העיר. עם מלא צפצופים שאנחנו לא רגילות אליהם אחרי השקט של סינגפור, לאורך הנסיעה יכולנו ללטף איזה 6 פרות ו2 חזירים מרוב שהם היו קרובים אלינו. מלא אבק וחם ברמות שהחלק של התחת שלי שנגע במושב ועוד איזורים בגוף היו רטובים ומזיעים, והיה קשה לנשום מהחום והזיהום.
אנחנו ביקשנו מהסוכנות פרטים על האוטבוס וכרטיסים אבל הם אמרו שהנהג ריקשה יודע והוא ייקח אותנו בדיוק למקום. נחשו מה, הוא לא ידע. הגענו למקום והוא הסתכל עלינו בעניים מבולבלות שהוא לא מבין לאיזה אוטובוס אנחנו צריכות לעלות והתחיל לשאול אותנו שאלות בהודית, אנחנו החזרנו לו מבטים מבולבלים וביקשנו ממנו שיתקשר לטוריסט אינפורמשיין. עצר לידנו איזה נהג ריקשה שהוריד נוסעים אחרים. הוא ראה שאנחנו מבולבלים והוא ידע אנגלית אז הוא עזר לנו ובירר את הפרטים. כבר היינו בטוחות שאנחנו עוד שנייה חוזרות לטוריסט אינפורמיישן כדי לבקש מהם שיחזירו לנו את הכסף ומאיימות עליהם במילת הקסם Tourist Police. אבל אז הוא אמר לנהג שיסע לנקודה אחרת שם האוטבוס מחכה לנו. עוד איזה רבע שעה בריקשה הסיוט הזה עד שלבסוף הגענו וגם שם היה בלבולים אבל מצאנו את האוטובוס שלנו וקיבלנו מקומות לשבת בהם. שמחה וששון.
עלינו לאוטבוס עם הקלה גדולה בידיעה שאנחנו מחר נגיע למנלי לבית הישראלי, ותכף נראה פרצופים מוכרים של חברינו הטובים.
היום הזה גרם לי להיזכר בבת אחת בדיוק בסיבה שבגללה לא רציתי להגיע להודו. אבל אני כאן ואני יודעת שלנו המטיילים הישראלים יש כל כך הרבה חומות שמגינות עלינו אם זה החברים שאנחנו מכירים, ובכללי כל הישראלים שמטיילים כאן, בתי חבד וסוכנויות של ישראלים, שאני באמת ממש מעריכה ומודה שקיימים כי מה שקרה לנו היום לא היה קורה אם היינו מגיעות לבית חבד. וכל שאר התיירים בעולם שאין להם בית חבד ללכת אליו זה מה שהם צריכים להתמודד איתו תמיד. ואין להם נחמה כי גם במנלי מחכה להם אותה החוויה בדיוק.
הגענו למנאלי, המזג אויר היה נעים וקריר, מצאנו את הבית הישראלי אכלנו והתמקמנו ואפילו אחרי שעתיים וחצי של המתנה באיזה דוכן הצלחנו לעשות סים. לגמרי הורדת פאניקה כמו שצריך ונראה שמנאלי ממש עיירה חמודה ויפה מפוצצת ישראלים אז שמחות שהגענו לכאן.
נ.ב יש כאן אין סוף שלטים בעברית בחרתי את האחד שהכי הצחיק אותי, תקראו ותבינו :)Read more