Rāksi Gād

אוטובוס ראשון, 7:15 סרהאן לג'ירי
מהר מתארגנים על ארוחת בוקר, קושרים מוצילות לגג, והופ אין לנו מקום לשבת.
שעתיים של עמידה ונדנודים, החולי נוכח בלוקל כשאת סאונד הצפירות לפני עיקולים מלווים שיעולים קשים.
ראשים קופצים אחד אחד מחוץ לחלון לתת סמוחטות טובות של בוקר ומשפחות של חמישה שישה מצטופפים על שורה של שלושה כיסאות כשהילדים מחליקים מהידיים אל עבר הרצפה.
יחד עם חוויית ריח הזיעה ההודי הככ ספציפי ומתובל אני עומד שם גבוה ובעיקר מרגיש מנוקר לכל העסק.
יורדים בצומת קרצ'ם בלי כיוון ברור לגבי ההמשך, פורסים סנדוויצ'ים של חמאת בוטן וריבה ועומדים גבוה עם אגולים מלווים בצעקות "סנגלה? צ'יטקול?"
הסבלנות משתלמת ואנחנו עולים על ג'יפ שחור מבריק ומדבר שמביא אותנו לסנגלה מאוד מהר.
סמוסות קפה עניינים ועולים על האוטובוס האחרון לצ'יטקול (3400מ) שעבר ממש אחלה.
הכפר ממותג ככפר האחרון בהודו וכמובן שגם כל הוסטל או חנות מיצים היא האחרונה בהודו.
תכלס, כפר טרקים נפאלי קלאסי, מוקף בהרים גבוהים ופסגות מושלגות, כשההיצע היחיד הוא הוסטלים (מסעדות של ההוסטל) ואיזה מינימרקט (הפינת מיצים הייתה סגורה).
בתי המקומיים בנויים מעץ ובמרכזם נחל זורם ומקדש, ממש מראה של סט ממשחקי הכס.
חוסר הקליטה יצר לנו בועה מסויימת מהמציאות בחוץ ונותרנו שלושתינו לבלות בסביבה.
טיפסנו לדגל הודו, שממוקם על אחת הפסגות מעל, הסתלבטנו בהוסטל סביב משחקי קלפים אוכל וצ'אי, פגשנו במטייל הודי הזייתי שניסה לשדל אותנו להשתכר איתו בערב והבאנו בעוד אימון תותחים עם טי אר אקס ורצועות.
שיהיה לכולם לילה טוב וחלומות על הקצה של החלומות
פיסRead more