Ghyangphedi

אחרי לילה קפוא שבו ישנו עם מעילים וכפפות, התעוררנו לנוף מושלג ויפה מהחלון. עדין היה קר אבל השמש זרחה, השמיים בהירים, ואנחנו אחרי ארוחת בוקר מוכנות לצאת ליום הליכה של הפס.
היינו בין הראשונות שיצאו למסלול באותו היום, ובגלל שרק אתמול ירד השלג ראינו טביעות רגליים רק של איזה 2 אנשים שהלכו בשביל לפנינו, היינו צריכות לחפש קצת את הדרך ולהיזהר לא להחליק על הקרח.
לאורך הטיפוס ראינו גם טביעות רגלים של חיה (ספק כלב ספק נמר שלג ( leopard) אנחנו כמובן בחרנו להאמין שזה leopard והתלהבנו מאוד…
הטיפוס לפס היה קצר ולא קשה במיוחד, הרי אנחנו כבר רגילות לגבהים וטיפסנו הרבה יותר מזה😏🙃
הנוף היה ממש עוצר נשימה, השלג שרק ירד אתמול הפך את הנוף המדברי לכל כל מיוחד, ראינו את רכס ההימלאיה מאחורה והאגמים היו קסומים! הגענו לפס הייתה רוח מטורפת, עלינו זריז לדגלים לתמונה והתחלנו בריצה להתגלגל למטה. לפי מה שראינו במפות אחרי הפס יש רק ירידה. ירידה ארוכה של איזה 1.2 קמ גובה, אבל זהו רק יורדים לא יותר מזה.
כמו באנפורנה גם בפס הזה הרגשנו כאילו הצד השני של הפס זה כמו לעבור ליקום מקביל.
הירידה חדה, אפילו חדה מאוד, מיליון מדרגות שבנויות מאבנים שמנצנצות בגלל המינרלים. אחרי שעה וחצי בערך נשברנו ועצרנו לפקל ועוגיות. המשכנו בירידה החדה עד לפדי (שוב פדי, כמה פעמים אפשר להגיע לכפר בשם הזה???) עצרנו שם לארוחת צהרים ובקבוק קולה. אחרי שחידשנו מצברים המשכנו בדרכנו. היה נראה במפות שאת החלק הקשה של הירידה כבר סיימנו. ירדנו 950 מטר גובה לא נשאר עוד הרבה, ועד סוף היום זה עוד כמה קמ פשוטים של ירידה מתונה ומישור עד לכפר.
הולכות והולכות, השביל מתפתל על צלע ההר, פתאום יש עליה קטנה, מטפסים. יורדים שוב בשלוחה, חוצים גשר שקרס בגלל גוש קרח ואז שוב עולים על צלע ההר. בקיצור, הליכה רבה עוד הייתה לפנינו, וממש לא ציפינו לכך! עולים ויורדים ועוד עולים ויורדים וזה פשוט לא נגמר!!
הגענו מותשות לגופטה בסביבות 15:30, הרגלים כואבות, אבל שמחות שהסתיים היום סוף סוף. ארוחת ערב דאל באט, הפעם היה ממש טעים עם מלא מרק עדשים כתומות והולכים לישון.
בבוקר למחרת קמנו ויצאנו ליום הליכה אחרון של הטרק. גם הוא היה אמור להיות בהתחלה עלייה ואז כל שאר היום ירידה ארוכה עד לעמק, שם יש דרך ג’יפים ונקח אוטובוס לקטמנדו. מתן (אחד הישראלים…) הצטרף אלינו והלך איתנו את רוב המסלול, אני בחרתי שלא לקחת חלק בשיח, שלקי ומתן דיברו בניהם ואני הלכתי מאחורה או עקפתי אותם ורצתי לבד קדימה. אחרי 5 שעות הליכה הבנו שאנחנו עדין באותו קו גובה כמו הכפר שהתחלנו בו, כלומר יש עוד שעתים הליכה של ירידה תלולה וארוכה לפנינו. התיישבנו לאכול ארוחת צהרים בכפר, מתן המשיך בדרכו, ואנחנו סיימנו את היום שתינו עם מוזיקה ברמקול ואווירה טובה, משתדלות לא לדפוק לגמרי את הברכים.
14 יום הליכה ברצף זה מאוד מתיש… ולמרות שכבר מאוד רציתי לסיים, עדין בק״מ וחצי האחרונים פתאום נפלה עליי ההבנה שפה מסתיים הטרק האחרון שלנו בנפאל וזה היה לי קצת עצוב…
למחרת כל ה8 ישראלים לקחנו אוטובוס מקומי מקוטמסאנג לקטמנדו. הנסיעה התחילה סבבה, ואז העלו עוד ועוד ועוד ועוד אנשים, לדעתי נדחסנו שם לפחות 100 איש! באוטבוס של איזה 30 מקומות לא גדול במיוחד… מסתבר שנפלנו על יום של חיסוני קורונה וכולם ירדו לכפר המרכזי בעמק כדי להתחסן, מזל שזה היה רק שעתים מתוך נסיעה ארוכה ומתישה של 7 שעות.
הגענו לקטמנדו, עיר האורות וזיהום האויר, קודם כל קפה טוב בכוס זכוכית גדולה להורדת פאניקה ובערב הלכנו לאכול בפיצה טובה ומפנקת עם רותם ומעיין. חזרה מוצלחת לצלוויזציה, ונשאר עוד יומיים וחצי להעביר בצ׳יל בקטמנדו עם סידורים וארגונים לטיסה ליעד הבא 🤸‍♀️Read more