Hà Lời

לפונג נה הגענו כחלק מתהליך העלייה, זאת עיירה קטנה ושקטה שמוקפת במליון הרים ומערות. כבר בתאילנד חשדנו שהמערות היו הדרך לבחור איפה להתיישב (יש מערה יש כפר) ופונג נה היא דוגמא נהדרת לכך. הייתה נסיעה ארוכה מהוי אן אבל יפייפיה ומיוחדת משום שהיא התחילה ב12 בצהריים ונגמרה ב21:30 מה שאומר שזו הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים למקום לא בחמש בבוקר. בעל ההומסטיי שהיה לחלוטין יותר הוסטל החמוד אסף אותנו מהתחנה והסביר לנו כבר באותו הערב על המערות מסביב ומה אפשר לעשות למחרת. ממש מבולבלים מכל האופציות ועייפים מהנסיעה לא הבנו ככ מה אנחנו בוחרים, ידענו שיש מערה, מים, הוא ניסה להסביר לנו שעושים אומגה למערה או במערה וקופצים למים ושאם יש לי פחד גבהים (ויש לי אחושרמוטה יעידו כל הגשרים בנפאל) זה אולי יפחיד אותי אבל שאפשר גם קייאק וככה הוא זרק מלא שמות של אטרקציות אחת אחרי השנייה. זה לחלוטין היה נשמע לנו הרבה יותר מידי ותיירותי מידי אבל באנו עד לפה ומה לא נעשה את הדבר היחיד שכולם מדברים עליו פה? זה היה יותר יקר מהתקציב שלנו אבל עד כה האטרקציות בויאטנם לא איכזבו ומקסימום יאכזב.

בבוקר למחרת נחשפנו למערה עם עוד כמה אנשים והבנו שבאמת לא הבנו כלום אתמול בערב, המדריכה אמרה שאנחנו שני האנשים היחידים באוטובוס שיורדים עכשיו במערה החשוכה, היא הורידה אותנו ליד מליון ויאטנמים בבגדי ים צורחים מילים ומתרוצצים, התחלנו לחקור את המדריכה לאן שאר האוטובוס נוסע ומה קורה והחלטנו ללכת עכשיו למערת נטיפים ואחכ לחזור למערה החשוכה עם עוד כמה תיירים.

מערת הנטיפים נקראת מערת גן עדן, הולכים ביער בערך רבע שעה ואז מגיעים למערה, חום אימים ובא לך למות ואז אתה נכנס- וזה אכן גן עדן.
המערה קפואה וזה מרגיש כאילו יש שם מזגן, היא גם ענקית ומלא בנטיפים ענקיים. ממש נהננו מהמזגן הטבעי והנטיפים היו יפים אבל גילינו שהויאטנמים מאד גרועים במרחב אישי וכל הזמן נגעו לנו ביד, החזיקו לנו במרפק, ליטפו לנו את הגב (או את הטוסיקון) אז לא נשארנו אדישים והחזרנו בתגובה! התחלנו להתנהג כמו ויאטנמים מצטיינים וללטף אנשים אקראיים בזמן ההליכה במערה- אף אחד לא חשב שזה מוזר ולא הסתכל עלינו אחרי שליטפנו אותו- מבצע ההשתלבות הוכתר כהצלחה!

אחכ התחברנו לחבורת תיירים מערביים נחמדים מאד ונסענו לארוחת צהריים עם ציפיות נמוכות ותוצאות גבוהות. קיבלנו שצלחת בגודל השולחן עם כל מאכל צמחוני שאפשר לחשוב עליו במטבח הויאטנמי, חלקנו את זה ארבעה אנשים והצלחת לא נגמרה. מי שאכל בשר קיבל שם גם עוף שלם וכל אחד תפס חלק ומשך (מחזה חייתי במיוחד).
הכניסה למערה החשוכה הייתה כרוכה באומגה דרך העצים ומעל הנהר, אני פחדתי מזה מאד אבל כל הארוחה הסתכלתי על האנשים שעושים אותה והחלטתי שזה הזמן להתגבר על הפחד. קיבלנו ציוד ועלינו על המגדל ואיך שהגיע התור שלי ונעמדתי ממש על הקצה מי שיצאה לפניי נתקעה שנייה לפי הסוף והייתי צריכה להישאר על הקצה כמה דקות טובות שהרגישו כמו נצח וכמעט גרמו לי להסתובב וללכת לעשות קיאק אבל למזלי האסרטיביות נעלמה ממני לחלוטין וחיכיתי בשקט ובפחד עד שיגיע תורי, וכשהגיע ממש נהנתי! האומגה הייתה ממש יפה וכיפית ואפילו לא עצמתי עיניים.

אחרי התחלנו לשחות בנהר הקפוא (והמרענן למזלנו) כמה מטרים עד לכניסה של המערה שם הדלקנו פנסים והתחלנו ללכת בשורה יחפים ורק עם בגדי ים בתוך מים מגעילים ונטולי עלוקות באופן מפתיע ולא אמין. נכנסו עמוק יותר ומותר והמערה הפכה לצרה ובוצית עד שהגענו למעיין בריכת בוץ שם עשינו אמבט בוץ, כיבינו את הפנסים וצפנו בו בחשיכה מוחלטת והאמת שזה היה ממש כיף מרגיע ומרגש בו זמנית.
אחכ יצאנו וחתרנו בקיאק (כלומר תמיר חתר ואני תמכתי נפשית). אחכ שיחקנו עוד קצת בנהר וחזרנו להוסטל גמורים. בערב ישבנו ל״ארוחה משפחתית״ שההוסטל מארגן בלי המשפחה אבל עם אוכל ביתי והפי ווטר (רוקסי בתכלס), הכרנו שתי אמריקאיות נחמדות ובגלל שלא היה אוטובוס נשארנו עוד לילה.

למחרת היה גשום, הטפטוף ליווה את היום בחוזקות משתנות אבל זה לא מנע מאיתנו לקחת אופניים ולחקור את העיירה שהתגלתה כמתוקה מאד. מוקפץ בהרים ושדות עם בית קפה אחד במרכז העיר ונהר ענק בקצה הרחוב הראשי שאפשר לרכב לצידו. כשהגשם התחזק עצרנו לנוח ולשתות ליד הנהר באחד ההוסטלים ושם פגשנו שתי דניות חמודות מאד. דיברנו איתן די הרבה והחלפנו חוויות מהטיול ומוויאטנם והן סיפרו לנו קצת על דנמרק ועל החיים שם. נהיה לנו ממש כיף להכיר כל פעם אנשים מעניינים ונחמדים מרחבי העולם ואז להיפרד מהם לשלום אחרי כמה שעות של שיחה מהנה.
בערב אכלנו שוב בארוחה המשפחתית רק עם עשרים אנשים בערך והלכנו לתפוס את האוטובוס שלנו.
אך במזרח כמו המזרח הזמנת אוטובוס לחוד ואוטובוס אמיתי לחוד וכך האוטובוס תיירים שלנו עשה תאונה בגשם שנמשך כל היום ולא הגיע (למזלנו זה קרה לפני שהוא אסף אותנו, והכל לטובה) אז בשעתיים וחצי איחור הגיע האוטובוס המקומי והטוב לאסוף אותנו בתקווה שהעיכוב יביא לכך שנגיע בשעות הבוקר הקצת יותר מאוחרת לנין בין. היעד הבא שלנו- הראשון שהאמת בצפון והאחרון לפני האנויRead more