Khao Nok Aen

השכמנו קום ויצאנו מוכנים לטיול שלנו מצוידים היטב בציוד חם צ׳יפנוקים ומצב רוח טוב, יצאנו ושוב גילינו שכמו אתמול מזג האוויר לא לגמרי לטובתינו, השמיים היו אפורים והייתה הרגשה של גשם שמתקרב אלינו. למרות איום הגשם בחרנו לשמור על אווירה טובה. הגענו לתחנת אוטובוס וקנינו כרטיס לשמורה בזיל הזול, נשנשנו אננס ועלינו לאוטובוס. גם בתחנה וגם לאורך הנסיעה מדי פעם קפצו הרהורים של האם אנחנו עושים טעות שאנחנו הולכים לטפס על הר במזג אוויר שלא ככ מחייך אלינו אבל הזזנו את הקולות האלה הצידה, אמרנו שמקסימום יהיה לוויה, והמשכנו. עומר ישב לידי ואז עבר לישון בספסל נפרד, של ועלמה ביחד. התעפצנו ונרדמנו לאורך הדרך ואחרי כמה זמן הגענו וירדנו בתחנה, שכמובן שהייתה בה מסעדה ומיד התיישבנו לאכול איך לא- אורז וחביתה, נוהל של לפני טיול. עומר כמובן הזדעזע מכמויות השמן ואנחנו אכלנו בשמחה. הגברות החמודות של המסעדה ציידו את עלמה ועומר במעילי גשם שהן בעצם שקיות זבל שלובשים, ויצאנו לשמורה. הגענו והופתענו לגלות שהמחיר בכניסה הוא 400 באט, כפול מכל פארק לאומי שפגשנו עד היום אבל יאללה בסדר. כמעט נפלנו לכמה מלכודות תיירים אבל הצלחנו למזער את העניין וניגשנו לעלייה. 5.5 ק״מ של עלייה להר בגובה 1288 מטר, ואח״כ עוד בערך 3 ק״מ על הפסגה של ההר לאיזור הקמפינג. אבל אנחנו לא חוששות ויודעות שזה כנראה יהיה יותר קליל מהמסלול הקודם שעשינו לפני פחות משבוע. התחלנו לעלות, אנחנו פיזית בתוך ענן ולא רואים כמעט כלום קדימה וחבל כי רואים שיש פוטנציאל לנוף הכי יפה.
עומר היה טיפה בשוק מלחזור לתזוזה, אבל זרם, אנחנו היינו סבבה והמזג אוויר בלבל כי היה קודר אבל לנו היה חם מאוד. שמחנו שהשמש לא קופחת כמו בטיול הקודם כי לא היה מל בכלל. בעלייה היו כמה שווקים קטנים שמכרו כל מה שצריך ויותר וזה היה נחמד, בדיוק כשהגענו לאחד מהם התחיל לרדת גשם וישבנו שם לעצירה של התאפסות ולחכות שירגע. כשראינו שהגשם לא כל כך הולך להירגע ושהתאילנדים ממשיכים בשלהם החלטנו לעלות על מיגוניות ולצאת לדרך כשקיות זבל מהלכות. כמובן שהמזג אוויר טרופי אז גשם זלעפות אבל עדיין חם ולח ואנחנו בעלייה אז בתוך המעילים רצינו למות מחום, והתלבטנו אם היה עדיף להשאר בלי המעילים כי כמויות הזיעה היו לא פחות גרועות מכמה שהיינו נרטבים מהגשם וכבר לא היינו בטוחים מה מהדברים מרטיב אותנו יותר. תוך כדי הכל עוברים אותנו עשרות פורטרים, תאילנדים ותאילנדיות מכל הגילאים והסוגים, עם משקלים מטורפים על סנדות שהם סוחבים למעלה ולמטה. מראה ששובר את הלב אבל גם לגמרי מטורף לראות כמה חזקים הם.
הגענו לפסגה! היה שלט שבירך את פנינו ״ברכות לכובשי פו קרדונג״, התרגשנו מהמחווה אך התבאסנו שוב מחוסר הראות בלשון המעטה. בשלב הזה כבר לא ראינו מטר קדימה.. הלכנו לקמפינג עוד הליכה של כשעה, של ועומר מקדימה ואני ועלמה מאחוריהם, הרגיש קצת כמו מתודה של הליכת זוגות, זמן שחנ״שים נחמד.
הגענו לקמפינג, לקחנו לנו ציוד ואוהלים והתמקמנו. התחיל גשם אז הלכנו לבחון את איזור האוכל והתפלאנו לגלות מספר מרשים של מסעדות מכל מני סוגים ובתי קפה. התיישבנו במקום שהגיש לנו קפה שהכי הזכיר קפה נמס של ישראל והיה מנחם ומדויק באופן מפתיע. הבנו שאין לנו ממש מה לעשות יותר מזה אז נשארנו ממוקמים שם בשולחן הזה לכמה שעות טובות ושיחקנו קלפים. מעבר לסככה שלנו הגשם יורד ויורד, ולאט לאט גם האור יורד ונהיה ערב.
הבנו שאנחנו צריכים לתקתק את הבוקר כמה שיותר מהר ולרדת מההר ולחזור ללואי, חזרנו לנו לאוהלים, קמנו עם אור ראשון ב6 בבוקר ואכן תקתקנו את הירידה. כשהגענו לקצה של ההר הראות הייתה פחות גרועה משל היום לפני והזמן היה בדיוק סוף הזריחה ככה שנהנינו ממבט חטוף ואחרון לנוף.
ירדנו ושמענו מוזיקה עד שהגענו למטה, עטופים בתוך ענן. משם התחלנו את הדרך חזרה ללואי, התקלחנו התארגנו ויצאנו לשדה תעופה ולקחנו את הטיסה לבנגקוק. כשנחתנו מהר מהר יצאנו משדה התעופה הקטן נפרדנו מעומר ולקחנו מונית באוירת המירוץ למיליון לשדה התעופה הגדול, משם יוצאת עוד שעתיים וחצי הטיסה של של לארץ. משימה אחרונה כדי להשלים את המסע המפרך שעברנו. הגענו לשדה, עלמה ואני השארנו לשל דברים בתיק שתוכל לפתוח אותם אחר כך חיבקנו אותה חזק חזק נפרדנו ממנה ושלחנו את החבילה לדרכה, עם הקלה גדולה בלב שהמשימה שלנו הושלמה בהצלחה והיא עוד כמה שעות תגיע סוף סוף לארץ. עלמה ואני יצאנו בחזרה ללמפו ההוסטל האהוב שלנו בקאווסן, אכלנו ארוחת ערב עם עומר החברה שעלמה טסה איתה מהארץ לטיול, ואיתי ישראלי שעומר פגשה ערב לפני. לפני שנכנסתי בחזרה להוסטל עשיתי שיחה עם נטע ועמר (החברות של של מהבית שיאספו אותה עוד כמה שעות מהשדה תעופה בישראל) עשיתי להן העברת מקל, נתתי כמה עדכונים, ואיחולי הצלחה. סיימנו את היום בכמה משחקי קטאן שהקלילו ממש את האוירה. עלמה ואני שיכורות מעייפות ואיתי שיכור באמת מלא באנרגיות, דבר שיצר דיסוננס מצחיק.
עשינו עוד כמה שיחות טלפון למשפחה והלכנו לנו לישון מותשות מרוקנות מאנרגיות וכמהות להשלים שעות שינה, ובידיעה שאנחנו לקראת יום רגוע בבנגקוקWeiterlesen