בילוי של צהריים: מיסה וארוחה

הגעתי לקתדרלה, הצטלמנו, הוצאתי את התעודות שלי והסתובבתי קצת. בשעה 12:00 הייתה מיסת הצהריים ובעצם בשבילה ניסיתי להקדים בהגעה כדי להספיק להיות בה.

הפקדתי את התיק שלי בחנות ליד ונכנסתי פנימה, שם פגשתי כמה מהבנות, את ג׳ימי ועוד פנים מוכרות. המאבטח בכניסה הנחה להיכנס רק אם מבטיחים לכבד את התפילה, לא לצאת באמצע ולא לצלם. בהתחלה הגנבתי תמונה ואז הקשבתי לתפילה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שנכחתי בתפילה נוצרית (במקרה הזה קתולית) מההתחלה ועד הסוף.

שמתי לב ללבוש המהודר של הכמרים וכמובן לנזירות, אחת מהן שרה. לא היה לי מקום לשבת, אז עמדתי או ישבתי על הרצפה כמו רבים אחרים (נמנמתי כמה דקות). בסיום התפילה הייתה הזדמנות להשתתף ב-communion (מתברר שזה נקרא אֶוּכַרִיסְטִיַה) והדגישו שמתוך כבוד לתפילה מבקשים שרק קתולים מסורים ישתתפו. בעצם מדובר בהמתנה לקבל ״לחם״ מאחד מאנשי הכמורה. מובן שלא פספסתי את ההזדמנות ועמדתי בתור. הלחם היה כמו מעין עוגייה לא מתוקה בטעם תפוח אדמה. זה היה שווה רק בשביל החווייה שהנזירה תברך אותי ותכניס את הדבר הזה לתוך הפה שלי (קצת מוזר אבל זרמתי).

זכינו במהלך התפילה למופע המיוחד של הנפת ה-Botafumeiro. זה נראה כמו גביע גדול שתלוי על מערכת חבלים, וכשמניפים אותו הוא משחרר אדים. לא הבנתי בדיוק את המסורת אבל כנראה זה נבע מהרצון לטהר את הצליינים המלוכלכים. אגב, המקום האחרון שלנתי בו, A Lavacolla, שימש במקור כמעין בית מרחץ לפני ההגעה לסנטיאגו.
זה דבר מאוד ידוע כאן בקתדרלה הזו, וזו אטרקציה שרבים מצפים לה. זה מצריך 8-12 מתנדבים שיניפו את הדבר הזה ויתפעלו את זה, ויש קושי לגייס האנשים שיעשו את זה. בגלל זה וגם כנראה מתוך עניין תיירותי ההנפה הזו אינה קורית בכל תפילה מדי יום (ויש כמה) אלא רק פעם בכמה זמן.
במקרה זכיתי אתמול לראות את זה במיסה — ואז כולם צילמו והסריטו באין מפריע — כי הייתה משפחה שתרמה לכנסייה בשביל זה (400 אירו). המשפחה שתרמה התיידדה בהליכה עם אן-מארי ומקסים. הם זוג אוסטרלים מבוגרים, בסביבות 65-70, שצועדים בקמינו עם בנם דילן בן ה-42, גרוש ואב לשלושה, לזכר אחותו שמתה לפני כמה שנים מסרטן. כנראה היא בעצמה טיילה בכמה מקטעים. זה די מרגש שההורים והבן הגיעו לכאן מאוסטרליה לכל הקמינו (חמישה שבועות) ועוד כמה שבועות כדי להיות יחד לזכר הבת.
בהתחלה כשאן-מארי סיפרה לי עליהם לפני כמה ימים, ציפיתי שהם יהיו צעירים יותר, ודילן יהיה בגילי. אבל מתברר שלא. פשוט כנראה לא ציפיתי שסבא וסבתא יילכו את הקמינו עם בנם שהוא בעצמו הורה. זה לא טריוויאלי בכלל.

כפי שאפשר לדמיין, כולם היו מאוד נרגשים בסיום התפילה. אן-מארי, מקסים ואני היינו רעבים אז הלכנו למסעדה הודית. אן-מארי צמחונית ובאופן כללי יש לה נטייה לחפש מסעדה עם אוכל לא מקומי, זה די משעשע.
הצטרפו אלינו שתי צלייניות שאן-מארי ומקסים מכירים כבר מהיום הראשון של ההליכה: אמבּר מדאלאס (36) וסטפני מיוסטון (37). הן ממש נחמדות וכמובן סיפרתי להן שאי עתיד להגיע בקרוב לטקסס.
האמת שהיה לי קשה להצביע על גילן לפני שהן אמרו לי. מצד אחד הן נראות צעירות, מצד שני הן לא נראו בגילי. אז כנראה כך נראים אנשים בשנות השלושים לחייהם.

סטפני היא עצמאית, למדה משהו שאינני זוכר אך כיום עוסקת בייעוץ לאנשים בארגון הבית. זה כמובן מאוד מתאים לאמריקאים שיש להם הרבה יותר מדי ג׳אנק בבית. היא אוהבת את העבודה, והיא מאפשרת לה להיות גמישה: היא תיכננה להיות רק שבוע-שבועיים בקמינו, אבל מרוב שהיא נהנתה היא החליטה להאריך את השהות בספרד. היא הכירה את אמבּר באוניברסיטה והן חברות ממש טובות מאז. אמבּר למדה מלא דברים שונים ובסופו של דבר סיימה ב-sports marketing ובזה היא עוסקת.

בדרך חזרה ממש רציתי למצוא מקום להסתפר, הייתי בשוונג וזה הרגיש לי נכון. ביקרתי בחמש מספרות וכולן היו מלאות בתורים. זה היה מצחיק כי פעמיים הספר הפנה אותי לחברו שכבר ביקרתי אצלו. מיואש, הלכתי לאלברגה לצ׳ק-אין ולרביצה.Läs mer