דראמסאללה 1

15/5-30/5
אני לא נראה לי בן אדם שמאמין באנרגיות יותר מידי אבל בדרמסאללה היה משהו אחר.
מההתחלה-
הגענו אחרי לילה נורא בו נסענו באוטובוס מגעיל להחריד, ורועי היה עם בחילה קשה כל הנסיעה וכל רגע עמד להקיא, הנהג נסע כמו מטורף והוריד אותנו במקום לא מתוכנן.
כשהגענו לתחנה הרחוקה מאוד למקום אליו התכוונו חיכינו למונית, השעות המאוחרות מאוד של הלילה או המוקדמות מאוד של הבוקר.
איתנו בתחנה עמד מישהו. בהיר כזה. הסתכלתי עליו ועל הסנדלים שלבש (שהרי זה סימן הזיהוי המרכזי לזהות הישראלית).
אמרתי לו ׳תשמע, אין לי מושג איך אבל אני מכיר אותך מאיפשהו. קוראים לך יותם, נכון?׳ , הוא השיב לחיוב כשהוא קצת מבולבל. לקחנו יחד מונית ובדרך ניסינו לעשות פיצוחים ולהבין מנין אני מכיר אותו ולמעשה לא הבנו עד עצם היום הזה, אבל הכרתי אותו וידעתי את שמו.
נסענו לדרמקוט עם אור ראשון, והתחלנו להתברבר שם,
בסוף מצאנו איזה הוסטל שראינו את בעלת הבית (דידי) שבדיוק יצאה לרחוץ שיניים. תחנונינו הועילו והיא הסכימה להביא לנו חדר בשעות הקרובות (להלן מפת זמנים הודית: שניה=10 דקות, דקה=שעה, שעה= חצי יום, בקרוב=לא יקרה בחיים)
חיכינו בינתיים עייפים ומורעבים בבית הקפה הסמוך להוסטל, The Open Heart. העובד הגיע תשוש לבית קפה בקושי פקח עיניים, וישר הזמנו בחוסר פורפורציה כמה ארוחות בוקר.
הסיטואציה נשמעת נוראית, או כמו שאני נוהג לקרוא לזה, שיטואציה, אבל למען האמת עם כל ההתברברות והבוקר המאתגר, עמדתי לרגע מול הנוף המטריף של דרמקוט, לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי- וואו. לא יודע למה, אבל טוב לי. האנרגיות במקום הזה נעימות לי מאוד ואני מרגיש שאני בא הנה כדי להישאר ולא לדפדף את המקום.
אף מקום לא הותיר בי כזו חוויה ראשונית- לנוכח הכפר המתעורר לאיטו אני עומד משתאה ביופיו ובאנרגיות שהוא מקרין לי.
וכך היה, נשארתי בדרמסאללה שלושה שבועות (!), מתוך טיול בכל המזרח של כמה חודשים להישאר בכפר קטן כלכך הרבה זמן זה לא הולך ברגל אבל אני לא מתחרט לרגע.

רועי ואני החלטנו שנוכח החוויה האינטנסיבית בשימלה נאפשר לעצמנו להתאוורר קצת ואולי אפילו נתפצל, אבל כשהגענו פתאום זה נראה כמו החלטה מטופשת. אז נשארנו ביחד.
כשהיום הראשון התקדם החלטתי לעשות טיול קטן בכפר.
קשה לתאר את החוויה הזאת אבל הלכתי אי שם באיזה כפר נידח בהודו והכל סביבי כתוב בעברית קלוקלת בהמון מקומות שמזמינים אותך לאכול בהם או לקחת בהם שיעורים וקורסים.
להלן רשימת הקורסים שהוצעו בדרמקוט:
קורסי יוגה למכביר
מדיטציה (טושיטה שזה מקום מטורף ביותר שאספר בהמשך)
צורפות שאנשים עושים דברים מדהימים כמו תכשיטים
גילוף שם הכנתי שש-בש
קרמיקה
ציור ובעיקר ציורים פסיכודאליים
סדנת שמחה
סדנת עצב
עיסוי
בישול הודי
מקרמה וסריגה
מוזיקה- לנגן על כל כלי, ואפילו להכין כלי נגינה
ריקוד
טנטרה

בא לי היה לטרוף הכל, נשמע כלכך מעניין ומרגש ומסקרן ומלהיב, מנסה לחשוב איך אני מספיק לעשות הכל ועוד משלב את הטרקים השווים באזור.

משהו מרגש נוסף היה עתיד לקרות בקרוב- הצטרפותה של איילת, שניסינו בחודשים האחרונים לתכנן ולהבין אם חוברים מתישהו, איפה ואיך ולבסוף הגיעה העת להצטרפות שלה.

כרגיל, לא קל לסכם חוויה ארוכה שכזו אבל אספר את החוויה שלי דרך אנקדוטות:

*הייתה לי הפתעה כשהגעתי! וחברותי האהובות, מאי והדס יחד עם בן הזוג של הדס וחברו היו בדרמסאללה! אז היה איחוד מרגש והחלטנו לצאת יחד לטרק הטריונד, טרק בן יומיים להר הקרוב. הייתי זקוק לקצת זמן איכות עם הבנות וקצת זמן אוורור עם רועי וזה הרגיש לי רעיון טוב. השכמתי קום (אחרי תקופה ארוכה של יקיצות טבעיות בבוהוריים) ויצאנו לטרק. היה נוף מדהים! פשוט מדהים! אני הכי אוהב נוף ירוק וחם וזה היה ממש נוף שוויצרי, ובפסגה היו גם המון עזים וכבשים והיה פשוט תענוג להסתכל.
הגענו לפסגה והורדתי נעליים, רציתי ללכת יחף על הדשא ועל הגללים של הכבשים, וראינו שמזג האוויר הולך ומתקרר ועננים אפורים מתחילים לתפוס את מקומם בשמיים.
ישנו באיזה הוסטל יחיד שהיה בפסגה עם חדר יחיד לחמשתינו, ובלילה הייתה סופת גשם עם רעמים וברקים, בלי חשמל ובלי מים, ואני למזלי השכלתי להוריד סרט לפלאפון וצפיתי בו בזמן שהסערה משתוללת בחוץ.
קמנו בבוקר לנוף המרהיב סביבנו והמשכנו קצת לטייל. הגענו אחריי הצהריים חזרה לבאגסו (דרמקוט ובאגסו הם שני כפרים שביניהם עשר דקות הליכה) ושם התיישבנו כולנו יחד לארוחת אחרי צהריים.

*בבית קפה שהוזכר, The Open heart, ממש התחברנו לבעלי המקום- רוהיט ומאניש- שבכל פעם שקוראים בשמו הוא אומר ׳מה אחי?׳ קח שיוצא- מה נשמע אחי. שניהם דברו קצת עברית קלוקלת שלמדו מתיירים ישראלים למכביר, והם ללא ספק הגישו את הקפוצ׳ינו ועוגת הגזר הכי טעימים שמצאנו- ובדקנו בכל המסעדות ובתי הקפה כמובן. לא פספסנו אף יום בלי לבקר אותם, ולשתות שם קפה ומאפה. לפעמים היינו עסוקים כל היום בבאגסו (כאשר הם בדרמקוט וכאמור זה 10-15 דקות הליכה, אבל בעלייה קשוחה ביותר בטבע) וב22.30 בלילה החלטנו שאנחנו עושים את המסע לדרמקוט רק כדי לאחל לילה טוב ולשתות איזה קפה קטן.
באחד הימים מאניש נעדר מהעבודה ורוהיט נאלץ להתמודד ביום עמוס ביותר עם לקוחות רבים.
כיאה לחברים טובים ולישראלים בדם, רועי, איילת ואנוכי הפשלנו שרוולים ונכנסנו למטבח. אני עשיתי כלים, רועי פינה והגיש אוכל לשולחנות ואיילת הרגיעה את הסיטואציה וניסתה לשמח את רוהיט שהיה קצת מתוח.
היינו אמורים לעזוב את דרמסאללה ביום שלישי, וב23.00 של יום שני הלכנו להיפרד מהם וישבנו יחד לכוס תה והרבה חיבוקים ואיחולים. מצ״ב ציורים בקפה שרוהיט עשה.

*יום בהיר אחד החלטנו לצאת לטרק יום חביב, למפלי גלו. למען האמת, גיליתי שכמה ימים אחרי שהיינו שם מתה שם איזו בחורה אבל לא משנה. הלכנו לשם וממש עם הגיענו היום הבהיר הפך ליום כהה, והחל לרדת גשם. אנחנו לבושים קצרים עם סנדלים והאגמים המהממים והצלולים שמתחתינו נראים פתאום קצת רעיון פחות מוצלח, ואנחנו מסתתרים תחת סככה של פונדק תה קטנטנן (כמו חצי חדר שלי בישראל) שם הוא מכין אוכל, שתייה, שירותים, ומיטה לשינה.
הזמנו תה ותהינו מה יעלה בגורלינו ואם כדאי לעשות משהו על אף שאין לאף אחד כוח לזוז.
במזרח כמו במזרח בצורה ראנדומאלית לפתע זרחה השמש במלוא אונה, ובין רגע הפך מזג האוויר לחם ונעים ונכנסנו לאגם הקפוא שהיה אגם טהור וצלול.

*מבין הקורסים עשיתי קורס בישול, קורס מסאג׳, קורס יוגה וקורס גילוף.
קורס בישול בו התלמידים היו איילת, רועי ואנוכי, למדנו להכין באנופי פאי (עוגה קרה עם הרבה חמאה ובננה), מומו צמחוני (כמו מן דים סאם כאלה) ופאניר באטר מאסאללה (תבשיל הודי עתיר בחמאה ותבלינים למכביר עם פניר שזו גבינה די דומה לחלומי). הייתה חוויה וואו! מעבר לאוכל שהיה מעולה, ראזני, המורה, הייתה אישה מדהימה ומיוחדת ברמות! הרבה נשים שפגשנו בדרמסאללה היו נשים חזקות ומרשימות ביותר. ראזני היא הודית אסלית, אבל גם הכי לא. היא בלבוסטה שאין לתאר, וכמה שמעמד האישה בחברה ההודית מוחלש- ראזני היא אישה חזקה ודמות להערצה. היא עושה כסף, והמון, והיא עם אנרגיות בלתי נגמרות, אשת אשכולות, חברה של כל נשות הכפר ובקיאה בכל פרט רכילותי חשוב. היא סיפרה לנו שהיא רצה לראשות המועצה המקומית של באגסו-דרמקוט, אבל הגיעה רק למקום השני. היא אישה חזקה, ידה בכל, היא מלאה בבטחון, והיא מאמצת את כל חלשי העיר אליה. צריך לראות אותה כדי להבין אבל היא באמת מעניינת ומקסימה. למזלנו גם ראזני התאהבה בנו ובמהלך שהותינו התראינו ושוחחנו מידי פעם.
ביום שבו עזבנו את דרמסאללה, קמנו מוקדם כדי לעשות סידורים אחרונים לקראת הנסיעה הקשוחה. כשהתעוררתי ראיתי שראזני כתבה לי בווצאפ מה שלומי ושהיא זקוקה לעזרתי. על אף הלחץ נעניתי מייד ותיקתקתי הכל מהר כדי שנוכל להיפגש אצל מאיה לקפה (אישה מדהימה ומיוחדת גם שאספר עליה בהמשך).
נפגשנו שם והיא אמרה לנו שהיא רוצה את עזרתינו, כיוון שהיא הכי אוהבת אותנו, היא הכינה ארוחת בוקר והיא הייתה רוצה שנבוא לאכול אצלה ושנצטלם לסרטון תדמית על מנת לקדם את העסק שלה בתחום לימודי הבישול. היא שכרה צלם מקצועי וצוות הפקה- ובזריזות רבה הלכנו לביתה של תיעדנו שיעור בישול מבויים וצולמנו אוכלים ומתארים את חוויתינו מהשיעור. נפרדנו בחיבוק גדול וראזני התעקשה לארוז לנו אלו פראטה לדרך שהיו המוצלחים ביותר שאכלנו!

*מכיוון שזה לא סיפור רק שלי אצמצם בפרטים אישיים, אבל חברתי איילת שהצטרפה אלי שבתה בקסמיה איזה סופר-סטאר הודי אחרי שהכירו במקרה ושוחחו ממש מעט הבחור המאוהב כתב לה שירים וקנה לה מתנות, והטובה שבהן היא שאחיו (כך הם מכנים את חבריהם הקרובים ביותר) יקח אותנו בהסעה ספיישל ליעד הבא ויראה לנו את האזור מעיניים קצת פחות תיירותיות וקצת יותר הודיות. וכך היה, נסענו איילת, רועי ואנוכי לקאסול, 6 שעות נסיעה ברכב עם בקס, שכמה מורם מעם שהוא לא יהיה, מהקסטה הגבוהה ביותר, עם כסף ועם כבוד, הוא עדיין נוהג כמו הודי טיפוסי ונמצא בהילוך חמישי במקומות שאני הייתי חושש להעביר להילוך שני.
הייתה נסיעה מעניינת במהלכה הוא פשוט לא רצה לעצור ונהג רצוף כל הזמן הזה עד שהגענו לקאסול.

*טושיטה הוא מקום שמרגיש קצת כאילו הוא מרחף. יש שם אווירה מיוחדת ברוחניות שהמקום מביא. נכנסים כאילו כמו לכפרון קטן עם שער מפואר וצבעוני בכניסה ולידו כל מיני שלטים אבל הבולט שבהם הוא PLEASE DO NOT SPEAK! נכנסים פנימה למקום יפיפה ויש מבנה דמוי מקדש שמיועד רק למדיטציה. טושיטה הוא מקום שמתרכז רק במדיטציה ולכן לא תוכלו למצוא שם שום דבר אחר, והוא לא למטרות רווח. מסתובב במתחם ומבחין בשני דברים:
1. באמת אף אחד לא מדבר. יש סביבי כמה עשרות אנשים ואף אחד לא פוצה פה, כל אחד עסוק בשלו ומביט סביב או לעצמו.
2. עד כה תיארתי קופים אלימיים, כוחניים, לא שלבים ונעימים לבריות. בטושיטה הקופים כאילו הרגישו את האווירה והיו שלבים וחביבים גם הם. הם לא תקפו ולא כעסו, רק ישבו בנחת ליד האנשים ומידי פעם שמחו לקבל איזו עוגיה או בננה.
הייתי בטושיטה פעם אחת לצערי, במדיטציית הבוקר הפתוחה לקהל שהנחתה איזו אוסטרלית. כל כמה ימים הגיע מנחה אחר ממקום שונה בעולם להנחות מדיטציה.

*בערב הפרידה מחלק מהחברים ישבנו בבית קפה של ההוסטל שלהם וראינו קבוצת בנות שיושבות ומציירות להנאתן עם צבעי מים. נזכרתי שלפני שנים ארוכות גם אני אהבתי לצייר ואפילו הייתי בחוג של שושי ולא הייתי נוראי בזה. וסבתא שלי ציירת מדופלמת אז אולי יש לי את זה קצת בגנים. באימפולסיביות מקסימה ניגשתי לחנות הציור הקרובה וקניתי ב600 רופי (מחיר של לילה במלון) ציוד לציור, מכחולים, צבעים, מחברת, עפרון ועוד כמה דברים.
אז כן יחסית לכיתה ג׳ ציירתי יפה אבל ניכר שלא ציירתי מאז ונשארתי ברמה שהייתי. נו טוב, אני מקבל את זה בהבנה ובאהבה ואולי יום יבוא ואחזור לשוש.

*תופעה נחמדה חזרה על עצמה בדרמסאללה. האוכלוסיה ברובה בנוייה מאנשים בערך בגילי שמנסים להבין מה נסגר עם החיים שלהם בגדול. ושני היעדים המרכזיים זה או מזרח או דרום אמריקה. האוכלוסייה שמגיעה לכל יעד די שונה, אבל מרגיש לי שבדרמסאללה צץ קצת הצד באוכלוסיה הזאת שרצה דרום אמריקה- וזה התבטא בהשמעת מוזיקה טראשית מיינסטרימית במהלך היום וריקודים פרועים וחסרי רסן מחוץ לחדר ההוסטל. היה בזה משהו משחרר ומהנה, במיוחד כאשר שני שותפי- איילת ורועי רקדנים מקצוענים שלא יביישו אף במה בוליוודית.

*מאיה. מאיה היא אישה מדהימה ואני מעריץ שלה. היא חברה של ראזני, רק צעירה ממנה בכמה שנים ובחורה מיוחדת עם סיפור חיים לא נורמלי.
כשהגעתי למאיה פניתי אליה ב׳גוד מורנינג, האו אר יו דואינג?׳ והיא השיבה ׳כפרה, מה קשור אנגלית עכשיו? יש היום ספיישל קובה סלק וקוסקוס אם בא לך׳.
מאיה נולדה בנפאל למשפחה נפאלית ובמהלך השנים הגיעה לישראל כעובדת זרה. היא הייתה מנקה בישראל 7 שנים, והיא סיפרה את שגרת החיים שלה. עבדה 14-15 שעות ביום, הייתה מנקה שלושה בתים ביום ועושה יומית של כמעט אלף שקל. ביום אחד היא עשתה יותר ממה שהייתה עושה בחודש בארץ מולדתה. היא עבדה כמו מטורפת, והיא מספרת שהייתה שוכרת דירת חדר קטן בלי כלום ב1000 שקל לחודש, ורק הייתה קונה אוכל בחוץ- בורקס בתחנת דלק, פרי אצל הירקן וככה הייתה ניזונה, היא הייתה עוברת ברגל בין בית לבית ובדרך מעשנת לה סיגריה, בכלל, את מאיה תמיד תמצא עם סיגריה בפה כמו בוסית אמיתית.
בישראל היא לא הסתפקה בניקיון וגם עשתה קומבינות מהצד, ואחת מהן היה ללמוד את המטבח הישראלי מהישראלים. היא לקחה מתכונים, טעמה, הכינה, ושולטת באוכל ישראלי, אפילו יותר מחלק מאיתנו. במסעדה שלה שנקראת בעברית ׳מסעדת מאיה׳ היא מגישה מנות ישראליות שנרשמו בתפריט עברי, והיא מדברת עברית שוטף. היא מגישה מנה שאפילו אני לא הכרתי שנקראת ׳נועמיקו׳ שלמעשה מדובר במנת פלאפל רק שבמקום פלאפל יש כרובית מטוגנת. מאיה בלבוסטה אמיתית וביום שישי היא עושה ארוחות שישי לישראלים ומאכלסת כמעט 100 אנשים! מאכילה 100 פיות כמעט כל יום שישי, ועושה גם חגים ומועדים ומסיבות ריקודים כמעט כל ערב.
מאיה אוהבת את ישראל וחיה את ישראל. לאחר שחיה שם, עשתה עסקים, עבדה במקומות מגוונים ובניקוי, למדה לבשל ולהיות עקרת בית מושלמת, ועוד הספיקה להעיד בבית משפט בוויכוח משפחתי שזיכה אותה ב10 אלף דולר,
היא הגיעה להודו ופתחה מסעדה ישראלית- הודית-נפאלית.
מאיה בחורה חדה וחכמה ומעניינת ופשוט היה תענוג לשבת איתה ולראות איך עם סיגריה בפה היא מנהלת למופת מסעדה ועובדים ולקוחות.
רק דבר אחד היה חסר למאיה. מכונת קפה. כזה מקום ברמה דורש מכונת אספרסו איכותית כזאת. ישבתי אצל מאיה כל יום וכל יום חפרתי לה על זה. בזכות הלחץ שהופעל מצידי ומצד גורמים נוספים כשלושה ימים לפני שעזבנו הגיעה למאיה מכונת קפה משודרגת שקנתה ב3000$. היא השכימה קום יותר מתמיד ונסעה באוטובוסים לעיר רחוקה לקנות כוסות קפה, צלוחיות, כפיות, ואת כל האקססוריז שצריך.
היה יום מרגש במיוחד בו הישראלים לימדו את מאיה להכין קפה במכונה. אני עוד מימי בברנז׳ה הכנתי פעם או פעמיים קפה ובאומץ אמרתי לה שאני יכול ללמד אותה איך להשתמש במכונה. אז אחרי ששרפנו כמה פולים וגרמנו לכמה לקוחות לא לשוב מאיה הכינה קפה סביר-טוב וזה היה מרגש.
הלכתי כל יום לשתות אצלה קפה כמה פעמים כדי לפרגן לה ולארח לה חברה.
יצא שעם כל המחויבויות שלי בימים האחרונים לאנשי בתי הקפה שתיתי חמש כוסות קפה ומעלה בכל יום 😅
הפרידה ממאיה הייתה קשה כי רועי ואני באמת מאוד אהבנו אותה, אז נפרדנו בחיבוק גדול ובהבטחה שנהיה בקשר ונשלח קצת תמונות.

על החוויות מקורס היוגה, גילוף וטרקים אספר בפוטפרינט הבאים :-)Read more