מעשה בחמישה צליינים

כעת אנחנו מקפלים ישיבה משותפת של כמה שעות עם הצליינים שכאן לבד באלברגה, מחמש ארצות: דרום-קוריאה (בו-מי), בלגיה (טימור), ניו-זילנד (הריאט) וישראל (אני). החמישי הוא מרקו מטורינו באיטליה, בוגר תארים ראשון ושני בפילוסופיה שבדיוק סיים איזושהי התמחות במדעי הנתונים כאנליסט.
בהתחלה כשהגענו לכאן הבנו שהריאט, בו-מי ומרקו מתארגנים על ארוחת ערב משותפת — ספגטי עם רוטב עגבניות. כמובן הצטרפתי.
אז הלכנו אני, טימור והריאט למרכול כאן כדי לקנות קצת דברים. קניתי לבוקר בגט וגבינה צהובה פרוסה, היא קנתה בצל לרוטב וטימור קנה לנו יין מקומי (וטעים).
שתינו יין עם צ׳יפס שטימור קנה, והאמת שזה די עייף אותי.
ישבנו ודיברנו ולקראת הערב החלה הכנת ארוחת הערב. מרקו די משעשע — מצד אחד ממש ידידותי, מצד שני זה היה מצחיק עד כמה היה חשוב לו אופן ההכנה של הספגטי. לא היה כאן מלח, אז בישלנו בלי, וזו עבירה חמורה מאוד מבחינתו. לדבריו, המלח הוא הדבר החשוב ביותר בהכנת הפסטה. אחר-כך כשהוגש הספגטי כבר עם הרוטב והתגלה מלח, הוא לא הוסיף כי צריך לשים במהלך הבישול ולא אחרי כן. זה היה קצת ביג דיל, ולא נעים בעיניי כי הוא בכלל לא הכין, אלא הריאט בתיאום ובברכתו (הוא לא שש לעזור בבישול, וגם לא היה צורך).
למרות זאת היה ממש נחמד לדבר ולשבת ביחד כ-4-5 שעות. עכשיו החלפנו פרטי קשר — וואטסאפ, אינסטגרם ופייסבוק, וכולנו גמורים ומתקפלים לישון. אני עוד קראתי קצת על פמפלונה שנעבור בה מחר וקראתי בספר שלי.Read more