מחשבות בשלהי הקמינו

נותרו כ-148 קמ׳ עד ההגעה לסנטיאגו. אמנם יש עוד כמה ימים לאוקיינוס, אבל סופרים עד לסנטיאגו העיר.
זה מעניין, כי כולם רוצים כבר להגיע לסוף ולסיים את השגרה המפרכת של הליכה, נשיאת משקל ולינה במתחמים משותפים. אבל באותה הנשימה יש כאלה שכבר מזכירים את ״הקמינו הבא״ או בכללי לא רוצים שייגמר.
על פניו אפשר להבין את זה שנדבקים ב״חיידק הקמינו״, ואכן פגשתי לא מעט שעבורם זהו לא הקמינו הראשון, אלא השני, השלישי ואפילו השמיני.
אבל אני עצמי לא מרגיש ככה כל-כך, ונדמה לי שזה דווקא דבר טוב.
אני לא פוסל להגיע לכאן שוב, אבל די נוטה לטייל במקום אחר אם תהיה לי ההזדמנות. ובכל מקרה אני מוכן לסיום. לשמחתי הרבה, מצפה לי חוויה חדשה ושונה לגמרי בהדרכה במחנה הקיץ בארה״ב, וגם אחרי כל החוויות המסעירות שהשנה הזו זימנה לי, אני אתחיל ללמוד באוניברסיטה בהתרגשות לאחר שנים של ציפייה. ככה שגם הדבר ״הכבד״ שאחזור אליו ב״חיים האמיתיים״ הוא משהו שאני מצפה לו.
מהבחינה הזו יש משהו טוב בכך שלא באתי לכאן כדי להתמודד עם משהו או שמא לברוח ממשהו. אחרת זה היה משפיע על התחושות שלי, והסיום היה עלול להיות קצת כפוי (הגעה פיזית לסנטיאגו ללא סיום משלים בפן הרגשי), ואז חזרה לשגרה הייתה עלולה להיות מאכזבת או מאתגרת מדי.

העתקתי לכאן את השיר שנכתב לצד השלט:

Camino Frances
The Camino Frances teaches me a lot
I've been through so much in life but now I have some luck
with everyday passing I'm growing as a human
I’m feeling alive, I have this emotion
that the world and I are not separated anymore
and that for everything that happens there is a reason for
so I have to accept all the things on the way
even if it is a really bad day
but more I know I’m 100% sure
that life is pure
in LOVE the UKE 2022Read more