הליכה ביחד

אתמול לפני שהגשם החל הצטרפתי לארבע בנות שצעדו יחד: ביאנקה מצ׳ילה שהתחילה יחד איתי, סימונה מאיטליה שכבר פגשתי כמה פעמים, קמיל מבלגיה שפגשתי לפני בורגוס ואוראל מצרפת שהכרתי רק אז. הן ממש נחמדות ואפילו שרות שירים אמיתיים (או מומצאים) יחד, לפעמים זה קצת חופר אבל זה בעיקר משעשע.
אמש בחרתי ללון במוניציפאל כדי שאוכל לאכול ארוחת ערב בנחת אצל Casa Susi, ואילן הן הלכו לאלברגה בכנסייה ששם העוצר החל מ-20:45(!).
קמתי מאוד מאוחר ויצאתי רק ב-09:30 לדרך, אז כבר לא חשבתי שאפגוש אותן, אבל זה קרה ב-O’Cebreiro! בזכותן המשכתי ללכת עד ל-Fonfría (עוד כ-12 קמ׳). נראה מה יהיה מחר!

זה מזכיר לי שביאנקה השתייכה לחבורה של צליינים שהחלו באותו היום כמוני גם כן והתאגדו יחד במהלך ההליכה, סה״כ בערך 7-8 אנשים. בהתחלה זה נפלא: הולכים יחד או לחוד לבחירתך, מתחברים ונפגשים בערב, יש עוגן בדמות פנים מוכרות וכמובן דואגים אחד לשני. אך בימים האחרונים פגשתי כמה מהחבורה הזו שהתוודו שהם לא מרוצים כל-כך ורוצים לעזוב. הקצב היה מהיר מדי בשבילם למשל. זה מעניין כי לא חשבתי על זה שחבורה עלולה להפוך להיות ״מלכודת דבש״: משהו נעים מאוד להיות בו אך קשה לעזוב אותו כשזה פחות מתאים.

באופן כללי נראה שיש לי נטייה לא להתחייב לאף חבורה, ולפעמים זה קצת גורם לי להרגיש outsider, אבל בסה״כ זה דבר שטוב ליRead more