הסעודה האחרונה בקמינו

כעת סיימנו לאכול את ארוחת הערב שבישלנו. סימונה האיטלקייה הובילה את הבישולים, שכללו פסטה עם פסטו ופסטה עם רוטב עגבניות, גם עם קישוא וגבינה.

כשהבנות הגיעו לאלברגה, נודע לבלאנקה הצ׳יליאנית שהיא איבדה את כרטיס האשראי איפשהו באחת מהתחנות שעצרו בהן בדרך. היא נלחצה ויצאה לחפש את הכרטיס. היא הלכה לפחות 10 קמ׳ אחורה, תעתה בדרך ועדיין בדרכים למרות שהשעה כמעט 22:00. סימונה וקמיל הבלגית יוצאות בעקבותיה כדי ללוות אותה, למרות החשש שהן לא יספיקו לעוצר של האלברגה. נראה.
הצענו לבלאנקה לבטל את הכרטיס, אך היא לא יודעת את מספרו או את פרטיו (נניח התוקף או משהו), כך שהיא לא בטוחה שזה יתאפשר. לדעתי זה שטויות, אבל היא דבקה במטרתה. מתברר שגם זה הכרטיס היחיד שהיא הביאה לטיול למרות שמקובל להביא לפחות כרטיס אחד נוסף למקרה שקורה משהו. בכלל היא הייתה מאוד נחושה, ובהתחלה סירבה לחזור במונית, וכעת כבר נהגי המוניות כבר מתקפלים ולכן היא צריכה לחזור ברגל.

לא נעים לי לומר זאת, אבל אני קצת לא מרגיש בנוח בחברתה משום מה — יש לה מעין דומיננטיות חיובית, אבל אני מרגיש שאנחנו לא הכי מתחברים. אולי בגלל זה ארוחת הערב נעמה לי והייתה לי הרגשה של שחרור ופתיחות. ישבנו גם עם אנדריאה שהצטרפה רק בימים האחרונים, ״הבּסטי״ של קמיל שלמדה איתה את לימודי התיירות בבלגיה, וגם עם הפורטוגלית בשם Seranela. מתברר שהיא גרה ועובדת בפריז, וכעת מאוהבת מעל הראש עם צרפתי בשם פליקס. ישבנו גם עם כריסטוף הצרפתי שטייל כבר כמה זמן עם אוראל עוד לפני סן-ז׳אן.

האמת שכשהגעתי לעיירה הזו התלבטתי אם כבר להמשיך עד לסנטיאגו. הייתה לי ההזמנה כאן למיטה כך שזה לא היה אידיאלי, וכלל לא בטוח שהייתי מצליח להשיג מיטה בהתראה כה קצרה. החלטתי להישאר כאן גם מהטעמים האלו וגם כי באמת הייתי עייף. כשהבנות חלפו על פניי בדרך לאלברגה (אני אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת) קמיל אמרה לי ״Beethoven״ כי כך היא זוכרת איך אומרים ״בתיאבון״. זה היה נחמד. ואז בעקבות ארוחת הערב בכלל הייתי מבסוט שנותרתי כאן ולא המשכתי הלאה. לילה אחרון בכל זאתWeiterlesen