הוויית הרחבה

היום האחרון התחיל לאט, באלברגה, רבים היו גמורים וגם לי הייתה קימה איטית מהמיטה — ניצלתי את הזמן כדי לכתוב.

ג׳ון הגיע מוקדם ממושיה בגלל אילוצי האוטובוסים (הוא לא נהנה שם, היה קר). קבעתי עם לאורה ושלושתנו נפגשנו ברחבת הקתדרלה, אז הלכנו לשתות קפה. אני שתיתי שוקו חם שהיה ממש טוב, ובעצם השוקו החם הטוב ביותר בקמינו, כי לראשונה הוא לא היה משוקולית!

ג׳ון הלך למיסת הצהריים עם גייבּריאל, שהייתה לו חמרמורת, לאורה הלכה להוציא את הקומפוסטלה ואני הלכתי להוציא תעודה נוספת מהכנסייה הפרנציסקנית. מצופה לתרום להם, אז תרמתי להם קצת — אינני בטוח אם אני שלם עם ההחלטה הזו.

חזרנו לרחבה כדי לחכות ל-Cam ול-Kayla שהיו אמורים להגיע באותה העת, ואכן הם הגיעו, מחאנו להם כפיים והם התרגשו. ישבנו שם בנחת והם עיכלו את ההגעה ואת סיום המסע לסנטיאגו.

אז הלכנו ביחד ואכלנו Pilgrim communal meal ביחד, האחרון מסוגו בשבילי. אכלנו באותו המקום שג׳עיון ואני סעדנו בו יחד, אכלתי seafood כדי לנצל את ההזדמנות כמובן. אלישה אמרה שם משהו מעניין. דיברנו על הקמינו והתדירות הגבוהה שבה מכירים אנשים חדשים. היא הוסיפה שלא רק שפוגשים אנשים, אלא שגם אין דרך להתחמק מהם. כלומר בחיים הרגילים אפשר להכיר אנשים ובקלות לנתק מגע, ואילו בקמינו מכיוון שהולכים באותו המסלול ומגיעים לאותם כפרים, זה מאלץ אותך להתמודד עם אינטראקציות עם כל מיני סוגים שונים של אנשים, גם כאלו שהרושם הראשוני שלך לגביהם לא היה טוב. זה עלה בהקשר ג׳רי מניו-ג׳רזי הידוע לשמצה, שהוא בעצם אדם טוב מאוד.

חלקינו חזרנו לרחבה. Kayla תיכננה לחזור לשם ופשוט להיות ״במצב מאוזן״, אז הצטרפתי אליה ואל Cam.
מתברר ש-Claire ו-Glyn ימשיכו לטייל לפחות עד דצמבר, ויש להם טיול מאורגן במצרים ובירדן במהלך הקיץ, אז הם שוקלים לבוא לישראל באוגוסט. אמרתי להם שלא בטוח שאהיה לצערי הרב, אבל בכל מקרה אוכל להמליץ להם על מקומות ולעזור להם למצוא מקומות ללון.

כפי שתמיד קורה ברחבה, פגשנו צליינים נוספים. תחילה הגיע פטריק הצרפתי, שבוודאות נפגשנו—הוא זכר שאני מישראל!—אבל שנינו לא זכרנו היכן. הצטלמנו. היה לו פתק בטלפון שתיעד את המדינות שמהם הגיעו הצליינים שפגש, ועד כה הוא מנה 36 מדינות. מרתק.
אחרי זה פגשתי את Lisa שהייתה איתי באלברגה ב-Foncebadón, שם לא הרגשתי טוב וגם כאבה הכתף. היא זו שעודדה אותי לשלוח את התיק והודיתי לה על כך, כי בעצם בזכותה עשיתי זאת. היה לה אירוע מרגש בקמינו: בן זוגה Eric היה אמור להצטרף בסנטיאגו במטרה לצעוד יחד לפיסטרה, את זה היא סיפרה לי שם, אבל מתברר שהוא הגיע כ-150 קמ׳ לפני סנטיאגו כדי להציע לה נישואין! הם נראו זוג מקסים, ובאופן לא מפתיע הם רוצים לעזוב את העיר ולעבור למקום פחות הומה.

הייתה צליינית שביקשה מ-Cam לצלם אותה ואת חברותיה, והיא נראתה לי ישראלית למרות שלא שמעתי עברית ולא היה לה שום סממן ישראלי. אך חוש הזיהוי שלי קלע בול, ושלושתיהן אכן מישראל והחלו את ההליכה מסאריה. סיפרתי להן שאתחיל לימודי משפטים בעברית, ואחת סיפרה שהיא שופטת בבית משפט לדיני משפחה בירושלים! סיפרתי לה שאמו של חבר טוב שלי היא מרצה למשפטים בתחום האתיקה, ד״ר לימור זר גוטמן, והיא הכירה את השם ואמרה שהיא המובילה בארץ בתחום.
שאלתי אותן איך הן מרגישות כיהודיות וישראליות במסלול צליינות נוצרי, והן סיפרו למשל שהן אמנם משתמשות בקרדנציאל והשיגו חותמות, אך הן לא יילכו להוציא את הקומפוסטלה כי זה יותר מדי בשבילן.

הדבר האחרון המלהיב שקרה לי בכיכר הוא שהייתה שם Josephine, צליינית גרמנייה שלא הכרתי מגרמניה קודם, שעשתה גשר ברחבה. זה הצית את יצר ה״להשוויץ״ ואחרי שחככתי בדעתי כמה דקות, עשיתי זאת גם כן — והיא הצטרפה. אז בכלל השתגענו, ויחד על הרצפה המאובנת עשינו עמידת ראש (הסוודר שימש כמצע רך לראש). זה היה מאוד מיוחד בשבילי, דרך יצירתית ואפילו קצת חצופה — ולא במקרה — לסיים את השהות בכיכר הנוצרית הזו, אפרופו השיחה שלי עם הישראליות.Läs mer