פתאום מראות מוכרים

כמו המשפט של סבא: ״היום אין לבּן״ שהמשכו ״יש רק חרא״, חשבתי על זה שלראשונה מסיום הקמינו, היום אין שנ״צ כי אין לי אלברגה, אלא יש רק התמודדות עם הסיום, הפרידה, העזיבה.

ולמרות שלא היה שנ״צ, בשעה-שעתיים הראשונות של הנסיעה למדריד התקשיתי להירדם, אולי מהתרגשות או סתם מחשבות. הנסיעה הייתה ארוכה מאוד (יותר מתשע שעות וחצי) אבל היא עברה בשלום. באיזשהו שלב נכנסתי למצב של שינה ופשוט מתעוררים מדי שעה-שעתיים כשהנהג מכריז על תחנה מסוימת או בזמן העצירה הארוכה בתחנת רענון באמצע שום מקום.
ייתכן שהייתי מעדיף לנסוע ברכבת המהירה בשביל החוויה, אבל בתכלס האוטובוס היה ממש בסדר, וזה יצא מעולה גם להגיע ישירות לנמל התעופה מבלי שהייתי צריך להחליף אוטובוס/רכבת בתוך מדריד.

היה משעשע להגיע לתחנת האוטובוס של הטרמינל, שבה ביליתי את השעות הראשונות שלי בחו״ל בהמתנה לאוטובוס הראשון מתוך השלושה כדי להגיע לסן-ז׳אן, ואפילו יחסית זכרתי איך להתמצא בנמל התעופה.
הצ׳ק-אין היה חלק וביקשו ממני להפקיד את התיק ״בחינם״, כלומר ללא עלות נוספת, אז לא הייתה לי בעיה. שמחתי שלמרות שהגעתי יותר מארבע שעות לפני הטיסה יכולתי לעשות צ׳ק-אין בלי בעיה (בארץ חיכינו המון זמן).

ישבתי בכורסה ב-Starbucks וכתבתי והתכתבתי, ואז אכלתי המבורגר בבורגר קינג עליו פינטזתי כבר זמן מה כאן בקמינו. בכל עיר גדולה שבה היה בורגר קינג רציתי להיכנס ולא עשיתי זאת.
כעת בעצם יצרתי מסורת פוטנציאלית, כי גם בפעם הקודמת שהייתי בחו״ל, בבודפשט עם נטע, אכלתי צ׳יזבורגר מזוויע אך מענג בנמל התעופה לפני הטיסה חזרה.
לא רציתי לבנות על המזון במטוס, וגם זו בעצם הייתה ארוחת הבוקר שלי כי לא אכלתי דבר מאז הסעודה האחרונה בהחלט, אבל גם האוכל במטוס ממש אחלה.

מצחיק פתאום לשמוע עברית במסות. כמיטב המסורת הישראלית, על המטוס אפילו פגשתי מישהו שאני מכיר: שחר ליברמן מבנימינה, שהתגייס ביחד איתי ושירת במרכז אחר ביחידה. מדריד הייתה הקונקשן שלו בדרך חזרה משמונה חודשים בדרום אמריקה! אמרתי לו שאני שמח לראות אותו מחוץ לאינסטגרםLæs mere