אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

8 חודשים לאחר השחרור מהצבא עליתי על מטוס למדינה רחוקה בנסיון להתרחק קצת מהבית ולהבין כמה דברים עם עצמי.

כשאני אומר בית אני מתכוון לשני מימדים:
1. הסביבה החיצונית- המשפחה שלי, החברים שלי, הבית שלי והמיטה שלי, העבודה שלי, ההרגלים שלי, האוכל שאני אוכל, המוזיקה שאני שומע, הספרים שאני קורא. מה שמוכר לי ושגרתי לי.
אני כמובן לא מטיל ספק בחשיבותם ועל אחת כמה ביקיריי ואהוביי ובכל הטוב שהם מסבים לי בחיי, אבל אני חש שלפעמים מוטב להתרחק על מנת להצליח לשמוע יותר טוב את עצמך.
לעולם מפגש עם המוכר יוליד מימד של ציפיה וריצוי. מכירים את תומר כבר תקופה ולכן קיימות הציפיות שמותאמות להיכרות איתו. ההסתכלות עליו היא בצורה מסוימת, מובנית שעלולה להיות מקבעת ולשמר דפוסים שאולי כבר לא נכונים יותר עבור התומר ההוא. מערכת הציפיות הזאת מפריעה לפרט לתור אחר צדדים נוספים, רבדים אחרים ששונים מהמצופה.
מגיל קטן שנאתי פלפל ממולא ועמדתי איתן בדעתי לא לאכול את זה כל 23 שנותי, טיפסתי על עץ גבוה ועשיתי סצנה כל פעם שזה מה שהוגש לאכול. אבל האמת, שאולי הגיע הזמן ואולי אני אפילו טיפ טיפה סקרן לטעום פלפל ממולא. ותמיד עם אנשים אני חברותי ודברן ומצחיק, אבל האמת, שבאלי לנסות להיות הבן אדם שפשוט הולך הצידה לקרוא ספר ולא מרגיש צורך לקחת אחריות על הסיטואציה.
אז נסעתי רחוק כדי להשקיט את הסביבה החיצונית ולהיות יותר פנוי לשמוע את הקול שלי עצמי. ולאכול פלפל ממולא.

2. הסביבה הפנימית.
רודולף דרייקורס טען שהזהות של אדם נבנית מתוך הזיקה שלו להשתייך לחברה ועל כן הוא לוקח לעצמו תפקידים בקבוצה שמגדירים אותו. פורמליים או בלתי פורמליים.
אני חש שבשנים האחרונות של חיי לקחתי לעצמי מספר תפקידים בקבוצות שונות שכל אחת מהן מדגישה פאן מאוד שונה בזהות שלי. ושלא ישתמע לא נכון, לרגע לא הייתי צבוע. הייתי פול אין, האמנתי בזה, חייתי את זה, בלהט.

להלן התפקידים המרכזיים;
תומר התלמאיסט- הילד שעזב את אורנית לתל אביב! השחקן! הרגיש! הפילוסוף! מדבר בתשוקה על האקסיזטנציאליזם של קאמי או על הפוסטמודרניזם של לוין! וזה מה שזה היה, ילד רוחניקי, מלא בסקרנות שבא לטרוף את העולם.

תומר המכיניסט- החכם, זה שתמיד יודע לצתת איזה טקסט רלוונטי, הזה שמקריא את הנאום בוגר בסוף המכינה, החברותי (שלא להגיד פופלרי) שכולם רוצים להיות חברים שלו.

תומר הפרמדיק- על זה. בשליטה. אוי כמה שליטה. כמה עיסוק בכוח. עיסוק בחיי אדם. תסביך אלוהימי קל. מצטיין. קנאי להיות הכי טוב ולהוכיח לכולם שאני עושה את הרפואה הכי טובה שאפשר. מנותק מרגשות. לא מדבר על אומנות או ספרות או קשקושים כאלה. מתעסק בתכלס. דואג שהצוות שלי יהיה הכי מקצועי. בקנאות. מחשבות מסתכמות בכמה מ״ג הקסקפרון לתת לפצוע בן 6 כאשר לחץ הדם שלו הוא 52/34.

תומר המשוחרר- אבוד בחלל....ספק סטלן ספק בהיסטריה ....

כמובן שזו השטחה של הדמות שהייתי בתקופות מסויימות בחיים, אבל לא סתם זה נגמר ב׳אבוד בחלל׳. זה נגמר כי שאלתי את עצמי- עכשיו כשאתה לא מאמץ לך שום תפקיד, מי אתה לעזאזאל?

זכורה לי סיטואציה משעשעת ומצערת בו בזמן מסוף השירות הצבאי שלי. ברגע של פתחון לב סיפרתי לחבר אולי הכי קרוב שהיה לי בצבא, שאני, תומר הפרמדיק (שלתפישתו הוא נולד עם מזרק ביד, בן אדם הכי מחושב ורציני ורציונאלי שיש שבטוח הולך להיות איזה רופא מצליח), לפני כמה שנים למדתי תיאטרון וספרות ופילוסופיה.
לא נהגתי לדבר על התומרים האחרים, ואפילו קצת הסתרתי את זה בגלל ההתנגשות שהרגשתי בין הזהויות האלו.
הוא לא היה יכול להאמין שאני פעם הייתי תומר כה אחר. הוא לא יכול היה להאמין שפעם לא הייתי תומר הרציני על סף הנאצי, הנוקשה שדורש כל-כך הרבה, שמדבר בשפה כלכך רציונאלית ורפואית, כמעט ובלי שיח רגשי או עמוק- שיחק פעם על במה, שר ורקד, והיה מאוהב עד כלות.

רגע משעשע אך גם מכונן כשראיתי את המבט המופתע שלו בעיניים וחשבתי לעצמי שאולי משהו לא כשורה.

עליי לברר מהי האמת- איזה מן התומרים הוא התומר שאני?
הרגיש לי שרק דרך בריחה משירות טוטאלי ומסור של תפקידים, אוכל לשאול את עצמי את השאלות האלה ולהבין אולי מי אני ולאן אני הולך.
"I can't go back to yesterday because I was a different person then." (Alice In Wonderland)

אז
ארזתי מזוודה עם הרבה מידי גרביים, קצת בגדים, ציוד לטרקים, אבל גם הרבה סקרנות וסבלנות להכיר צדדים שעוד לא פגשתי או מימשתי, להיאבד בהודו ואולי למצוא שם את הנוסחה הנכונה של תומר.
נסעתי לגמרי לבדי למסע מעניין, מפחיד, מטלטל, מרגש.

יכולתי להרשות לעצמי לצאת למסע כזה רק כי ידעתי שיש לי מקום טוב לחזור אליו.
מה שניסיתי לא לקחתי במזוודה זה געגוע. זה קשה, ולפעמים הוא קצת מתגנב, לא אשקר. אבל געגוע הוא סוג של בגידה בעיני. אתה נמצא במקום אחד עם אנשים מסויימים כאשר היית רוצה להיות במקום שני עם אנשים אחרים, לא ככה מתמסרים, לא ככה נמצאים ברגע. אז אני משתדל ומניח בלב שלם בצד את הכל ונמצא.
בהצלחה,
תומר.Læs mere