נחיתה בקטמנדו, נפאל

לאחר קונקשן בטורקיה ושעות טיסה והמתנה ארוכות, נחתתי בקטמנדו. בקונקשן פגשתי זוג בנות מקסימות שהגיעו יחד לטייל.
היה נעים להרגיש לא לבד לגמרי במיוחד לאור זה שמשום מה (?!) חשבתי שזה לגיטימי להגיע למדינה זרה בלי שאני יודע עליה כלום, ואפילו לא יודע דברים בסיסיים כמו איפה אישן או מה אעשה. הן אמרו שהן לוקחות מונית למלון שנקרא ׳יוג הוטל׳ שלפי שמו נשמע מקום מצויין להתחיל בו.
עלינו יחד על מונית ונסענו למלון. הדרך לשם שונה מכל עיר אחרת שהייתי בה בחיי, דגלים צבעוניים עם כתובת טיבטית עליהם מכל עבר, צפיפות מטורפת, צפצפות בכל מקום, מרגיש שהנהגים סתם משוחחים ביניהם, צופרים אחד לשני כדי לשאול מה נשמע ואיך הייתה ארוחת הצהריים. העיר ענייה, כבלי החשמל נראים כמו שהייתי מתאר לעצמי שהיה לפני 60 שנה, מספיק משב רוח קל כדי להפסיק את החשמל לעיר כולה. כלבים משוטטים מלוכלכים ועלובים. כשאני מגיע למלון אני שומע קצת עברית סביבי, ולאט לאט מבין שאני קצת בהלם תרבות, ליטרלי. מה לעזאזל קורה פה. מה זה. עומדים בקבלה במלון שנראה שונה מכל מה שראיתי בחיי, והנפאלים כה מסבירי פנים אבל איטיים כל-כך, לא יודעים לתת שירות מערבי, ענייני, מהיר, יעיל. אחרי זמן רב אני נכנס לחדר עם עוד חמישה אנשים ועושה את מיטבי להיות חביב ונעים הליכות לכל הנוכחים לאחר יממה קשה.

הבנות מהמטוס, מאי והדס, מצאו איזה בחור שמוכן לקחת אותנו לאכול משהו ולסדר כמה דברים כמו צ׳יינג׳, סים וקצת ציוד חסר. הבחור שלקח אותנו היה מיוחד במובן השלילי של המילה באנרגיה המוזרה והמטיפנית שהוא הקרין, וכולנו כמובן דואגים להיות נחמדים ולשמור קרוב כל מי שיכול להפוך את החוויה הזאת לקצת פחות מפחידה עבורינו.
מאי אמרה שהיא רוצה לאכול במקום ושתהיה לה חוויה אותנטית והוא תקף אותה שאחרי מסעותיו במזרח ומנסיונו הרב אין כזה דבר אותנטיות ושזאת צביעות או משהו כזה ושלושתינו הנהנו בנימוס.
עברנו במשך כשעתיים בעשר חנויות שונות כדי להשוות מחירים של סים, הוא היה מאוד נחוש בדעתו למצוא את הסים המשתלם בקטמנדו וכמובן אנחנו לא רצינו להיות לא מסבירי פנים אז עשינו את הטרק הראשון- טרק הסים.
לסבר את האוזן, ההבדל המקסימאלי בין הצעות המחיר הנמוכה והגבוהה ביותר היה שווה ערך פלוס מינוס לבזוקה (אבל בזוקה במבצע), ובכל זאת עשינו את זה.
חזרנו למלון, שאני חושב שתיאור יותר מדוייק לו יהיה דיר לבני אנוש, ועליתי לבדי גבוה לגג. וואו. זה היה המקום הכי נורמלי ומשרה שלווה שמצאתי בקטמנדו. הזמנתי לי צ׳אי מסאללה וישבתי להסתכל על הנוף מסביב. הלבד היה לי נעים האמת, הרגשתי שאני מוצף בכל הפחדים והמתח של היום האחרון ועוד עייף מהטיסה והלבד היה נחוץ.
קטמנדו הייתה שונה מכל הציפיות. היא הייתה דוחה. מקסימה, אבל דוחה. הרחובות צפופים להחריד, הרעש נוראי והדבר שהוא כביכול הכי בסיסי- נשימה, היה מכביד כי זיהום האוויר שם לא נורמלי. העיר השרתה עלי מתח מסויים, היה שיפט קיצוני מידי בין אני המערבי לבין אוכל רחוב וחולדות ורעש ובלאגן.
שמרתי את מחשבותי לעצמי כי הרגיש לא לעניין לבטא את זה. הלכתי לישון וקמתי באמצע יום המחרת. לא רציתי לצאת מהמיטה, הרגיש לי שזה המקום הכי מוגן ונורמלי שאני יכול להימצא בו.
בסוף הרעב גבר ואמרתי לעצמי שאלך לאכול בבית חב״ד, הכי קרוב לחוויה מערבית שאוכל לקבל.
אני מגיע לבית חב״ד ויש שולחן של ישראלים חביבים, איתם גם יושבות הדס ומאי, אז אני מצטרף.
ויש איזו בחורה בשולחן, קטנה וחביבה שמדברת בצורה מאוד כריזמטית על מה שהרגשתי שאסור להגיד, היא אומרת שקטמנדו בכלל לא נעימה לה והיא מבחינתה לצאת משם אתמול. היא מספרת שאולי תיקח באותו הערב אוטובוס של 10 שעות לעיר פוקרה עם חברתה ניקול. מבלי לחשוב אני אומר לה, לקמה, ׳אני בא איתך.׳- יש לה כל מה שלי אין- אוריינטציה של זמן מקום וסיטואציה, ובמעטפת של כריזמה ותחושות דומות לשלי, נשמעת כמו מישהי שמוטב לדבוק בה.
אני הולך לסוכנות לקנות כרטיס נסיעה לאוטובוס ומתארגן לעזיבה וכך, כמה שעות לאחר מכן, קמה, ניקול ואנוכי עוזבים את קטמנדו אחרי יממה אחת בלבד ויוצאים למסע לפוקרה.Læs mere