גראן

אחרי שני לילות בקאסול ארזתי תיק ותכננתי לצאת לבד לגראן, כפר מבודד, 4 שעות הליכה מקאסול לכיוון ההרים.
נערכתי, התכוננתי לצאת, נפרדתי מאיילת ומרועי לימים הקרובים, והייתי מוכן לצאת.
הייתי צריך לבד, רציתי שקט. לשמוע את עצמי, להיות קשוב רק לעצמי, לשמוע את המוזיקה שלי, לאכול את האוכל שבאלי, ולתת מקום למחשבות שלי. בלילה לפני שיצאתי קיבלתי מיובל (חברה של רועי מיפו וחלק מקבוצת החברים שיצרנו) שהיא רוצה לבוא איתי. זה לא היה מה שרציתי אבל זה הרגיש לא יפה לדחות את ההזמנה שלה את עצמה.
למען האמת זה היה די מאפשר, וקיבלתי את מה שכמהתי אליו, התחושה של להיות לבד ואפילו- כתבתי סיפור.
למען האמת נפגשתי בדרמסאללה עם איזה ישראלי מקסים בשם יונתן וסיפרתי לו על שיחה שהייתה לי פעם בנוגע להשראה עם אמא של איילת, שכותבת גם. היא שאלה אותי ׳תומר, אתה יודע מה ההשראה שלי?׳, ׳מה?׳ שאלתי. והא ענתה ׳דדליין.׳ וזה ממש נכון בעיני. הראש עמוס ברעיונות אבל הדבר היחיד שחסר זה שאכריח את עצמי להושיב את ישבני ולכתוב משהו. אמרתי ליונתן שאולי נהיה חברי כתיבה אחד של השני ונגיש בימי ראשון משהו כתוב. וכך עשיתי, כל ההליכה צצו במוחי רעיונות ולבסוף כשהתמקמנו בגראן, הנחתי את חפציי במקום מסויים, ונפרדתי מיובל להתיישב לבדי בבית קפה. ישבתי ופשוט נתתי לידיי לעשות את שלהן.
יצא סיפור לא רע למען האמת, כל קשר ביני לבין תוכן הסיפור מקרי בהחלט, ואין לי מושג למה ידיי עשו מה שעשו, אבל זה היה נעים, לתת פורקן למחשבות והרגשות לתוך מילים, וככל שמתקדם הטיול אני מבין על עצמי כמה אני בן אדם שם מילים. גם ציירתי קצת וקראתי.
מציין שלאורך רוב הזמן בגראן לא היה חשמל, נאלצנו להיות חברותיים, ובערב, בחושך המוחלט מתחת כיפת השמיים המעוטרת בכוכבים רבים ישבנו סביב המדורה עם כמה חברה הודים. למרבה הצחוק, כישראלי שצועד בשביל החומוס, לא מפתחים הרבה קשרים משמעותיים עם מקומיים, אבל שם, חרף הנסיבות, פגשנו בקבוצה, סביב המדורה ושוחחנו.
פגשנו הודי נפלא, חכם, חביב ומעניין, בן איזה 35, נשוי, שמו סורוב (או משהו בסגנון) וממש התפתחה שיחת נפש. הוא דבר אנגלית נהדר ושוחחנו על הקסטות בהודו, על המלחמה עם פקיסטן וגם קצת על פלסטין. הוא המליץ לי על ספרים ושיתף אותי בתובנות חייו (במקצועו הוא קואצר ומורה לאנגלית) וגם אני.
קבענו מחר ללכת יחד למפל הגדול!
קמנו בבוקר אחרי שעות שינה רבות, אכלנו פראנטה וביצה קשה, ויצאנו עם סורוב למפל שנמצא שעה וקצת מאיתנו.
אחרי חצי שעה של הליכה, אווט אוף דה בלו, מה שנקרא, התחיל יורד עלינו מבול. אנחנו מבולבלים. חוזרים? ממשיכים? מה עושים?
אני כמובן נעול. ממשיכים אין כזה דבר. מוציא מטרייה מצוקמקת שקניתי ליד המקדש בקאסול בארבעה שקלים, והולכים. עם סנדלים. בבוץ ובגשם. ואחרי עוד קצת הליכה מגיעים למפל.
כשיצאנו הייתה שמש יוקדת, יש שיגידו סחוניה כללית, ורק דמיינתי את עצמי נכנס למפל הקפוא עם מי ההימלאיה הטהורים האלה, וכשהגענו רעדתי מקור, לא עברה בדעתי המחשבה אפילו להיכנס. אבל הגשם הפסיק לפחות.
ישבנו שם שעה פלוס מינוס, במהלך שהותינו שם הגיעו חבורה של הודים חמודים שהיו באמצע טרק רציני, שחרף הקור הורידו בגדים ועם תחתונים נכנסו למים הקפואים.
הם היו עם כלבה קטנטנה וחמודה שדידתה אחריהם ומידי פעם מעדה, וכשהגיעו, ישר קפצה עליי רועדת מקור. למרות שהיא הייתה מטונפת חיבקתי אותה וניסיתי לחמם אותה. ואז היא הקיאה עליי, יופי של מתנת פרידה.
אני השקעתע את מיטב כספי הוריי בקניית נעליים איכותיות וציוד לטיילנים מקצועיים, וההודים האלה עושים טרקים עם קרוקס או עם נעלי ספורט בלי גרביים.
הם היו כאלה מקסימים, הציעו לי להצטרף ככה ספונטנית לטרק איתם. סירבתי בנחמדות וביקשתי שישמרו על החברה הכלבלבית שלי, אנג׳לה. חזרנו, אכלנו (ציקן באטר מסאללה- טעות חמורה) והלכנו להוסטל חביב בקרבת מקום.
יש לציין שלא היו כל הימים הקודמים מים חמים להתקלח, ולכן היינו מגעילים, מיוזעים, מסריחים ודביקים, וגם היום, אין חשמל, אין מים חמים, ובחוץ קפוא.
הלכנו לנוח קצת. כשהתעוררנו לאיטנו, בערב, הסתכלתי בחוץ, כבר היה חושך. ראיתי שיש אור ירוק ומכוער במיוחד, ואיך שהגלגלים שלי מתחילים לפעול אני צועק (אולי אפילו צורח) ׳יובל!!!!!׳ היא מסתכלת עלי בטוחה שעלתה עליה טראנטולה, עונה בפאניקה ׳מה????׳, ׳תדליקי דוד מהר!!! יש חשמל!!!׳
התקלחנו, שמענו איימי ווינאהוס, ואכלתי פנקייק לארוחת ערב.
למחרת השקמנו וחזרנו קאסולה.
בדרך חזרה קרה הדבר הגרוע ביותר למטייל-
לא, לא נגמרו המים, וגם טפו טפו אף אחד לא נפגע- אבל הסנדלים שלי, השורש, שהיו נאמנות לי שנים, שבקו חיים. הסולייה נקרעה. האמת, עשיתי כל מה שיכולתי. בנפאל הם נקרעו מספר פעמים והייתי נאמן והלכתי לסנדלר שיתקן אותן, אין מה לעשות. הגיעה זמנן, ובקאסול הודיתי להן ונפרדתי מהן לשלום.Læs mere