Ben-Gurion Airport

אש קאטצ'אם עזב בגיל 11 את פאלט טאון כדי להפוך להיות מאמן הפוקימונים הטוב ביותר.
אז היום, בגיל 24 ובדיליי קל, אני יוצא לי למסע הפוקימונים שלי.
מסע שצץ בחלומותיי הפרועים כבר יותר מעשור.
מסע שבתכנון קונקרטי כבר עשרה חודשים.
מסע שהולך לכלול קיץ וחורף, חופים ושלגים, פידג'ים ודרגונייטים.
כל מי שמכיר אותי יודע שלא הייתי יותר מדי פעמים בחו"ל. זה גם לא הלהיב אותי יותר מדי. אולי כי לא ידעתי ממש מה יש שם.
אבל דבר אחד ריתק אותי מאז שהייתי אפס. יפן.
כי אני מכור לאנימציה שלהם. כי הסדר והשקט המופתי שלהם ריתק אותי. כי התרבות שלהם גרמה לי להתאהב.
מגיל קטן אני מקטר לאנשים שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל זה היה נשמע כמו איזשהו קראש. כמו ילד בן 14 שממש רוצה ללכת להופעה של רבלדה ווי, ומחר יעבור לו.
כי זרקתי סיסמאות כאלה באוויר. אני יכול להגיד שאני רוצה כמה שבא לי, אבל אין לזה תוקף. אני ילד ולא סביר שאטוס ליפן עכשיו באמת.
וכך זה המשיך עד לשחרור. וכולם חושבים על תאילנד, הודו, דרום אמריקה.
ואני חושב על יפן שלי.
ואז התחלתי לחלום בגדול.
במהלך השנה האחרונה הצטרפה למגרש גם דרום קוריאה. ואני כ"כ נמשך לתרבות, למוזיקה, לסרטים ולסדרות של יפן-קוריאה, שזה פשוט מדהים.
מעטים האנשים שמבינים באמת את ההתלהבות מהעולם האסייתי. עבור רוב האנשים זה נשמע הזוי. למה שיעניין אותי לשמוע שירים ששרו כמה קוריאניות. או למה שיעניין אותי ללמד שפה שמדוברת בקצה השני של כדור הארץ. או למה אני הולך לטוס לפאקינג שלושה חודשים למקומות שכל סוכן נסיעות שפוי בדעתו ימליץ על גג ארבעה שבועות.
אבל לי זה הגיוני. כי זו האהבה שלי.
יפן, קוריאה, אני בדרך. כדאי לכם שאמצא אצלכם פוקימונים נדירים.Read more