כולנו צליינים

כאן באלברגה באזקואטה אכלנו ושתינו, והייתה ארוחה ממש טובה. בסיומה אליסה ניגשה להכין תה ואז הגיעה בעלת האלברגה הלנה ושאלה אם הכל לרוחנו ואם חסר משהו. שאלתי אותה אם היא בעצמה עשתה את הקמינו, ומתברר שכן לפני 22 שנים והיא עודנה בקשר עם כמה מהאנשים שפגשה (כך סיפר לנו דאנה, האמריקאי שאיתנו כאן וזו הפעם הרביעית שלו).
מכאן היא פצחה במונולוג מרהיב על הקמינו. כמה שזה מיוחד, ובהתחלה באמת יש קושי מנטלי להסתדר ולא לחשוב כל הזמן על השיבה הביתה. היא ציינה שהשבוע הראשון הוא מעין אימון, וזה הזכיר לי את מה שמיתר אמר לי לפני היציאה לשביל ישראל — השבוע הראשון הוא כמו טירונות, ואם צולחים אותו אז ניתן לעשות את כולו.
תוך כדי היא שילבה קצת ספרדית והזכירה דוגמאות רבות מצליינים שהתארחו אצלה. היא אמרה — עכשיו זה לא משנה מה המקצוע או הרקע שלכם, כעת כולכם צליינים. היא סיפרה את זה גם לשוטר שהגיע אליה לאלברגה והתחיל לבכות בגלל הפרידה מזוגתו, והוא היה נבוך כי הוא אמור לשמור על תדמית של שוטר.
כולנו די נפעמנו מהשיחה הזו ומלאני (מל) מאוסטרליה, שותפתה של אליסה, בכתה. לא הבנו למה וגם אחרי כן היא לא פירטה. גם אנדי הגרמני-הולנדי נדהם. באופן אישי חשבתי שמעבר לכך שזה אכן היה שווה ללון כאן, הרגשתי שמרגע זה החל הקמינו באמת. עד עכשיו זה היה רק מעין קדימון. הרגשתי גם שתכלס היה נכון שתהיה איזושהי שיחת פתיחה שתציין את הדברים האלה, אולי בסן-ז׳אן. משהו יותר רגשי ופחות טכני.
היא דיברה על זה שאנחנו נראים כמו חבורה מוצלחת, ואכן אני מגלה שיש כבר חבורות שהחלו להתגבש באזורנו. פגשתי כבר אנשים בדרך, והיו 1-2 שרציתי לחבור אליהם אך הם התרחקו מעבר (בעיקר טימור והריאט). דווקא אני מוצא ״קליק״ עם אנשים מבוגרים יותר, שזה קצת מבאס אותי כי חשבתי שאני מעדיף להסתובב עם אנשים בני גילי, אבל בתכלס אפשר לזרום ומקסימום להתנתק. כך אפשר לפתור את האי-חשק להתחייב. ואולי בכלל הסיבה לאי-רצון לחבור לאנשים היא פשוט כי אני picky?Read more