לחפור את עצמנו לדעת

בימים האחרונים הגעתי יחסית מאוחר ביחס לאחרים באלברגה. אתמול זה היה קיצוני (כמה שעות אחרי), אבל גם היום הגעתי כשעה-שעתיים אחרי כולם.
אליסה קלטה שאני אוהב להסתובב במקומות ולא להזדרז, והיום היא ניסתה לטייל “in Itamar’s way” אבל היא לא העזה להיכנס לכנסייה בגלל השלט המאיים. כנראה חסרה לה חוצפה יהודית/ישראלית או משהו קלישאתי אחר.
אכלתי גם ארוחת צהריים וכנראה הם לא, אז בסך-הכל הדברים יחסית מסתדרים.
בתכלס, הסיבה המרכזית להקדים בהגעה לאלברגה היא פשוט להסיר את העול מהגב, להתקלח ולנוח. אבל אז כשמתחילים לשבת עם אנשים, הסכנה המרכזית היא לברבר את עצמך לדעת. אחרי שישבנו היום קצת ושתינו בירה עם עוד אנשים שאינם רק מהקבוצה של אתמול, זה כבר היה יותר מדי בשבילי ובחרתי להסתודד בכנסייה ואז לכתוב ביומן. זה מדהים איך אנשים נוטים לחפור, וחשוב לציין שבדרך-כלל מדובר באדם אחד או שניים, הרי אחרת זו לא חפירה אלא שיחה ערה. לדאבוני, בלא מעט מהמקרים הצליינים הדבּרנים הם אמריקאיים, ואכן בישיבה כאן שני החפרנים — הנחמדים — אכן אמריקאים. אגב, יצא לי לדבר על כך עם כמה אמריקאים אחרים על הנושא, והם הודו בקיומה של התופעה המצערת.
משהו משעשע ואפילו מבעית שיצא מהניסיון להתחמק משיחה, הוא שקראתי את הכיתוב על אריזת הפרינגלס של צליינית כדי לראות אם יש בזה גלוטן, סתם כי דיברנו על זה. היא קנתה את האריזה במכולת הקטנטנה של האלברגה, לשם הדוגמה אני קניתי שם בירה באריזה מאכזבת של 200 מל׳ בלבד.
בקריאת הטקסט הופתעתי שיש מילים בשפה שאינה ספרדית, אך הוכיתי בתדהמה אמיתית כשראיתי שמדובר בעברית! כתוב ״יש לאחסן במקום קריר ויבש״, וכשאמרתי לסובבים את זה הם אמרו שאולי חם בישראל ולכן כדאי לציין את זה באופן מיוחד. לא התלהבתי מהנימוק הזה יותר מדי ואמרתי להם שמדובר בטקסט סטנדרטי על אריזות מזון באופן כלליLeia mais