הישראלית הראשונה בקמינו

כפי שכבר כתבתי, אתמול הזדמנה הפתעה של ממש בהזמנת המקום באלברגה: אחרי הצגת שמי החלה מי שהייתה על הקו לדבר איתי בעברית!
בהגעתי לאלברגה היא סיפרה לי ששמה איה, גדלה בירושלים. אני מניח שהיא בשנות השלושים המוקדמות שלה. היא חיה תשע שנים בספרד, היא עשתה שירות לאומי ובסביבות גיל 23-24 החלה לטייל בעולם, בהודו ובאירופה למשל. בין היתר היא טיילה בקמינו, הגיעה לאלברגה הזה וחזרה אליו כעבור שנתיים. מאז היא עובדת כאן הרבה, בתקופות השונות שהיו למקום. הבעלים הקים את המקום ב-2012 ומת אשתקד מסרטן. היא הייתה בצוות איתו ועם עוד מספר מצומצם של אנשים, ואחרי מותו הוא רצה שהמקום ימשיך. בינתיים דרך המקום היא הכירה את בן זוגה פבּלו, מהנדס ספרדי שגם חיפש דברים אלטרנטיביים (הוא גם מלמד יוגה). המקום הזה מאוד נעים ומיוחד, יש להם גינה שבה מגדלים ירקות שהולכים היישר לסלט, יש חצר גדולה ומרווחת וגם סטודיו מרשים מאוד לתרגול יוגה. היא אומרת שאמנם הכפרים כאן קטנים, אבל האנשים כאן חיים טוב ויש להם כסף. האמת שהיא סיפרה שהם מרוויחים בסה״כ 1000 אירו לחודש עבור העבודה במקום הזה, למרות שזו עבודה תובענית מדי יום ויום, וניכר שהם נותנים את הנשמה. יש כאן גם כמה מתנדבים אך הם צריכים להדריך וללוות אותם. תפסתי אותה לשיחה אחרי הארוחה ודיברנו על המצב בארץ. היא אמרה שזה מאוד מתסכל אותה וגורם לה לא להרגיש שייכת, במיוחד כשהיא מודעת לניגודים הגדולים. במשפחתה אביה שירת ב-8200 במשך 30 שנה ואיש שמאל קיצוני, ואילו אחותה הגדולה בכלל הצביעה לביבי בבחירות האחרונות, אך בעקבות פיטורי גלנט היא מתחרטת על כך. נשמע שהיא אוהבת את המקום הזה שבו יש פשטות, המקום מקיים את עצמו מבחינת המזון וכד׳ (הכל צמחוני), אבל לטווח הארוך היא אמרה שהם לא ימשיכו בזה כנראה. הם קנו בית לפני שידעו שהמייסד יילך לעולמו, במרחק כמה קילומטרים מכאן, והם מקווים לעשות שם בנייה אקולוגית או משהו כזה. כששאלתי אותה איך היא מרגישה ביחס למגורים בחו״ל, היא אמרה שהיא מרגישה חצויה. הספרדית שלה מעולה, אבל היא אמרה שבישראל המשפחה והחברים הרבה יותר פתוחים, ושכאן הם פחות טובים בשיחות של הנפש. זה קצת הפתיע אותי בהתחשב בדמיון לישראלים עם ההמולה, הצבעוניות וההתלהבותBaca lagi