נותרו 100 קמ׳ מתוך 790

היום חצינו את קו ה-100 קמ׳ לסנטיאגו. זו הישורת האחרונה ובעוד ארבעה ימים אגיע לשם.
100 קמ׳ הם המינימום לקבלת תעודת צליין בסיום, כך שרבים מצטרפים החל מהיום הזה מכל מיני מקומות לחופשה של כמה ימים. לכן מהיום ואילך המסלול הרבה יותר עמוס בצליינים שאני מכנה אותם ״טריים״. אנחנו לא שבורים לגמרי, אבל בהחלט לא רעננים כפי שהתחלנו.

התחלתי את הבוקר עם הבנות בארוחת בוקר ואז צעדנו יחד. הן בחרו לשתות קפה וללכת לשירותים באיזשהו מקום והעדפתי להמשיך אז נפרדו דרכנו (נפגשנו שוב אחה״צ במקרה). בלאו הכי הרגשתי שאני לא תורם לחבורה הזו וגם לא נתרם ממנה הרבה. אכן היו צחוקים, אבל כשמרגישים שאתה לא חלק מהם אלא רק מחייך מהצד, זה לא אידיאלי.

בארוחת הבוקר ג׳ימי חלף על פנינו ובצד אמרתי לו שאולי אעזוב אותן, והוא אמר לי ״שמע, אנחנו בסוף המסלול וזה הזמן לוודא לא לפספס את ההזדמנות להגשים מה שתיכננת, ואולי גם לסכם״.
אני לא בטוח למה, אבל המשפט הזה פתאום הלם בי. אני מרגיש שאין לי הרבה מה לסכם ובכל מקרה לא באתי עם ציפיות קונקרטיות מהטיול הזה. למעשה, אתמול אפילו כתבתי ל-Devi שאני קצת רוצה כבר להגיע לסוף, וגם לססיליה אמרתי שזה כבר מרגיש שאנחנו בימים האחרונים, שאנחנו בעיקר סופרים את המרחק מסנטיאגו — לטוב ולרע — ואולי עדיף לגמור עם זה.
ולמרות כל זאת, כנראה אני עדיין רוצה לחוות את הקמינו ובדרך העצמאית שלי.

דיברתי למעלה משעה בטלפון עם עידו, וזה היה מעולה. בערב עשינו סבב ״מה היה הרגע הכי טוב שלך היום?״ וזה מה שאמרתי. זה גם העביר את הזמן בהליכה וגם היה טוב וכיף להתעדכן.
במהלך ההליכה אמרתי לו שלצליינים סביבי בטח שמץ של מושג איזו שפה אני מדבר, וכשהסתכלתי על שני צליינים פתאום הם אמרו בעברית: ״אנחנו כן מבינים!״. אלה שני צליינים ישראליים נוספים שאני פוגש והם משדמה. הם התחילו מההתחלה, אבל חילקו לקטעים וכעת הם במקטע השלישי והאחרון.Read more