הרכב מורחב של צליינים-מכרים

ב-100 הקמ׳ האחרונים נדרשים שתי חתימות ביום, ולא אחת כפי שהיה עד עכשיו, שאותה תמיד מקבלים באלברגה built-in. הכלל הזה כנראה נועד לוודא שצליינים לא נוסעים באופן ממונע, אבל מן הסתם יש די והותר דרכים לעקוף את זה.

אחרי שקיוויתי לקבל את בחותמת הנוספת מנקודה מרשימה כגון הכנסייה העירונית, שהייתה ללא חותמת, ויתרתי ופשוט ביקשתי פשוט לקבל בבר שישבנו בו.
“You need a stamp, and I need sex.”
כך אמר לי בהומור הבעלים של מסעדה שישבנו בה, כך הסכמנו בצער שאני לא יכול לעזור לו במה שהוא צריך. הוא חתם והמשכתי בדרכי. בקיצור זה הצחיק אותי והיה שווה את זה.

בבר ישבנו חבורה גדולה ומכובדת, גם ג׳ימי — שאיתו שתיתי בירה עוד קודם לכן בכיכר העיר — גם הבנות וגם מהחבורה הגדולה. במקרה ישבה לידי ססיליה מצרפת שעד כה לא דיברתי איתה בכלל. גרושה ואם לשתי בנות (13 ו-9), כבאית לפרנסתה, והיא סיפרה לי שכבר שנים היא מייחלת לצאת למסע הזה ולמרות שהמקסימום לחופשה רצופה הוא חודש, היא קיבלה אישור חריג ל-42 ימים. היא עצובה שהמסלול יגיע לסיומו בעוד כמה ימים, אך היא מאוד נהנתה. דיברנו על הקושי לעזוב את המשפחה והעבודה לפרק זמן כל-כך ארוך, ועל ההבדלים בין גברים לנשים בעניין הזה — לגברים קל יותר והחברה ״סלחנית״ יותר לגבי זה, גם כשהם הורים, ואילו נשים, ובוודאי אימהות, יקבלו יחס שיפוטי.

דיברנו גם על המחאה בצרפת, והיא אמרה משהו מעניין: היא תומכת במחאה, כי מבחינתה הפערים החברתיים רק מתרחבים, והמהלך של העלאת גיל הפרישה בעצם פוגע באנשים החלשים יותר ממילא. עם זאת היא אינה מפגינה כי היא מעדיפה לא להתעניין בפוליטיקה (אין לה כבלים או טלוויזיה, כן נטפליקס) ולהתמקד בדברים חיוביים.

זה היה כל-כך כיף לשבת בקבוצה גדולה למרות השמש היוקדת. זה מפתיע שלמרות שעבר כל-כך הרבה זמן מאז התחלנו, וקורים דברים בדרך, למשל מריחת/דחיסת ימי הליכה או הקצאת ימי מנוחה, עדיין אנחנו נסיים את המסלול הזה הרבה שהתחלנו בערך באותו הזמן ובעיקר, הולכים כבר הרבה זמן במקביל.Read more