גמר האירוויזיון

קבעתי לאכול ארוחת ערב יחד עם אן-מארי ומקסים (״מקס״), יחד עם שתי חברותיהם האמריקאיות, סטפני ואמבּר. הן ראו פרסומת שהלילה יתקיים האירוויזיון, ובתור אמריקאיות הן שמעו על זה אבל לא מעבר.

למעט מקסים הקנדי, שאר יושבי השולחן היו אירופיים ממש: או-מארי וצליין נוסף שהכרתי, גם הוא מהולנד. ובכל זאת אני הייתי היחיד שבאמת הביע עניין בתחרות. סיפרתי להם בגדול איך זה מתקיים, עם חצאי הגמר, וקצת על הרקע של ישראל בתחרות כמו כמות הזכיות ואופן בחירת הנציגות. אפילו הייתה לי שיחה משעשעת עם המלצרית המקומית שאוהדת כמובן את מדינתה ספרד. היא ירדה על המיקום הגרוע של ישראל אשתקד בעוד שהשיר שלהם הגיע למקום גבוה, ואילו אני הזכרתי לה את הזכייה של ישראל עם ״טוי״ לפני כמה שנים (האמריקאיות התלהבו מהקרב המילולי הקצר). מאוחר יותר גיליתי שישראל היא בין המדינות עם הזכיות הרבות ביותר, אבל כבר לא אמרתי את זה למלצרית.

לפני שהלכנו לצפות באירוויזיון בבר במסעדה, אכלתי פסטה טעימה ושאריות פיצה מאחרים. אחרי כן חלקתי פיצה נוספת עם ההולנדי, שבכלל התיישב לידנו והצענו לו להצטרף (זה היה אחרי שבאלברגה כבר הזמנתי אותו והוא העדיף שלא).
במהלך הארוחה דיברנו על זוג גרמנים שפגשנו שלשום טרם ההליכה לקריוקי, ואמרתי להם שתמיד בשיחות שלי עם גרמנים נושא השואה עולה, בין אם על-ידי ובין אם בעל-ידי הצד השני. בהקשר אחר דיברנו על הארוחה המשביעה ושאיננו רעבים, ואיכשהו הייתה לי אסוציאציה לשואה ששיתפתי אותם, ואפילו סיפרתי להם שיש ז׳אנר של הומור שחור בישראל על השואה. הם לא ידעו איך לעכל את מה שאמרתי, והאמת שזה היה טוב לראות אותם קצת בחוסר הנוחות הזה (אחרי זה הבהרתי שלא התכוונתי לגרום להם אי-נעימות).

בצפייה באירוויזיון הם לא ממש התלהבו מהשיר הישראלי, אבל נראה לי שהם נהנו לראות את ההתלהבות שלי בצפייה. הודיתי שאני לא ממש אוהב את השיר, אבל סיפרתי להם שנועה קירל היא כוכבת הפופ הגדולה ביותר כיום בארץ. אהבנו את השיר הפיני וכמה שירים נוספים, ואני חושב שהם התרשמו מהדירוג הגבוה שישראל קיבלה. לא נשארנו עד הסוף, ועדיין היה ברור שישראל תדורג במקום גבוה. מקסים התחייב להצביע למען ישראל, והאמת שבשבילי זה גם כן היה אפשרי כי לא ניתן להצביע למדינה שאתה נמצא בה פיזית — ואני לא בישראל! ניסיתי להצביע, אבל כנראה לא אפשרי עם כרטיס ה-SIM ברשותי. העיקר שהגענו למקום השלישיRead more