בליל של מחשבות

נחשפתי לכל-כך הרבה סוגים של אנשים: שכירים, עצמאיים, גמלאים, עשירים, מעוטי יכולת, מאירופה, מאמריקה הצפונית והדרומית, מאסיה ומאוקיאנה.

ראיתי מקומות ואזורים שלמים בדעיכה, זה לא מראה שמוכר לי. ראיתי מקומות בפריפריה שהם לא במצב טוב וגם התיישבויות בדואיות עניות וכושלות, אבל בספרד ראיתי מקומות רבים שפעם היה תוססים והיום — שוממים.

הקמינו מעודד ללמוד שפה. החלום שלי כעת הוא ללמוד ערבית, גם כי יש לי בסיס וגם כי בכל זאת זה הכי שימושי ורלוונטי בארץ ובמזרח התיכון. אחרי כן הייתי רוצה ללמוד ספרדית, כי זו שפה יחסית קלה ללמידה אך גם מדוברת בכל-כך הרבה מקומות בעולם.

סגנון הטיול הזה מאוד התאים לי: הוא לא היה מאוד ארוך, קצר משביל ישראל למשל, וזה היה טוב כי אותו עשיתי באמת ברצף, בניגוד לשביל ישראל שכלל כל מיני גיחות. באופן כללי העובדה שיש מסלול התאימה לי מאוד, ועוד כזה שהוא מתויר מאוד ובו בהכרח מכירים אנשים. כולם זרים ולכן גם כולם רוצים להתחבר, אז חברויות נוצרות במהירות וכמעט ללא מאמץ.

אם אני מנסה לחדד את ההעדפות שלי, אני אוהב לעשות את my thing, כלומר בדרך שלי, אבל אני לא באמת אוהב להיות לבד — אבחנה דקה.
אין ספק שטוב לעשות את הקמינו לבד, אבל סביר להניח שיכולתי ליהנות לא פחות, ואפילו יותר במובנים מסוימים, אילו הייתי עם שותפ/ה, שמתאימ/ה לי כמובן.
כנראה מתוך המקום הזה בחרתי להיות אקטיבי בשמירה על קשר עם החברים מהשביל — זה היה טבעי בשבילי, וכנראה זה מי שאני. הנוכחות של האנשים האלו במקומות מסוימים השפיעה על ההחלטות שלי, למשל בבחירה לנסוע קודם למושיה ואז לפיסטרה. כל עוד זה לא פוגע בי איכשהו או מזיק לי, נראה לי שאין בזה פסול.

לפני שיצאתי נשאלתי ע״י חברים אם יש לי מטרה/מטרות למסע הזה? לתקופה הזו? לא היו, ואמרו לי שלפעמים הן יכולות גם לצוץ תוך כדי המסע עצמו.
כעת אני יכול לומר בלב שלם, שלא הייתה לי מטרה למסע הזה, זולת הרצון להפיק את המירב והמיטב מהזמן, וליהנות ממרחב אחר וב״עיסוק״ מוגדר, אחרי תקופה של כמה חודשים בבית בלי איזושהי מסגרת, שגם היא הייתה מעולה אחרי הצבא, שביל ישראל ולימודי הפסיכומטרי.

הטיול היה יותר קל מבחינה פיזית משציפיתי. זה כנראה נבע מזה שלמרות מה שידעתי עליו, למשל הלינה באכסניות, עדיין השוואתי לשביל ישראל. הדוגמה הבולטת לדעתי, ואותה אמרתי לאנשים, היא שלא ציפיתי לשתות אלכוהול מדי יום, ובטח לא כמה פעמים ביום.
מצד אחד אני חושב שהייתי מעדיף לנצל את הזמן בדרך שתוציא אותי יותר מאזור הנוחות, כי זה מה שטוב לעשות בתקופה הזו בחיים שלי, ואני גם באמת רוצה התמודדויות חדשות. מצד שני כן חוויתי כאן דברים שהועילו לעצמי, למשל האינטראקציה עם לאורה או תחושת הזרות כישראלי וכיהודי ותחושת געגוע מסוימת הביתה. ומצד שלישי, אולי כדי לצאת מ״אזור הנוחות״, כדאי להתחיל מלהגדיר מהו בשבילי בתחומים רלוונטיים (פיזיים? רגשיים? חברתיים?). מתוך זה אפשר לשקול באיזו מידה אני בכלל מעוניין לצאת מאותם אזורי נוחות, ורק אז להרכיב התמודדויות שמתאימות לי. כי כשאני חושב על זה, מבחינה פיזית אין לי שאיפה נניח לצלול או לרוץ מרתון, אז אולי בתחום הזה אין לי איזשהו הישג חדש שאני להעפיל אליו. ואולי בתחומים אחרים יש דברים שאני רוצה להשיג, למשל היכרויות או ללמוד שפה חדשה. מעניין.Read more