לא להיות לבד?

אחרי שישבתי ליד המגדלור, ג׳ון פתאום יצר קשר והציע להיפגש לארוחת ערב. השעה הייתה כבר אזור 18:30-19:00 אז התחלתי להתקדם חזרה לעיירה.
הוא רצה להיפגש במקום ליד האלברגה שלו שהיה קצת יותר מרוחק, לא התאים לי אז לא נפגשנו. המשכתי ללכת לבד ובמהלך הערב הזה חלפו מחשבות רבות בנושא.

מצד אחד, ברור שהחלק הכי חשוב בשבילי בקמינו היה האנשים. אני מתחבר בקלות ויוצר קשרים במהירות, וברגע שיש לי את זה החשק להיות לבד יורד משמעותית.
מצד שני, זו הייתה אחת מההזדמנויות האחרונות שלי להיות לבד כאן בחו״ל, והמסלול שצעדתי בו היה מעולה להתבוננות אישית בגלל מיעוט האנשים והטבע.

כך שבהתחלה הרגשתי שאני דווקא רוצה לקיים את הערב הזה לבד למרות שהכרתי שישה צליינים נוספים וידעתי שאוכל להתחבר לפחות עם חלקם. אז כתבתי להם שאני מתכנן להגיע לחוף בשקיעה והזמנתי אותם להצטרף אם מתאים להם. כלומר אני עשיתי את שלי, ולא התאמתי את עצמי.

עבורי, אני לא יודע כמה מזה הוא הרצון האישי לא להיות לבד, וכמה מזה הרצון לחלוק את החווייה שאני נמצא בה עם עוד מישהו, כי באיזשהו מקום זה יעצים ויעשיר אותה.

על הנייר הייתי רוצה להגיע יותר להתמודדות עם להיות לבד, או להרגיש שאני נהנה להיות לבד או שזה טוב לי. כרגע אני בעיקר מרגיש שנהניתי מהביחד. כשהייתי לבד השתעממתי, הרגשתי יותר את משקל התיק, העול הפיזי והכאבים, ולא צצו איזשהו תובנות משמעותיות על החיים שלי. אני חושב שחלק מזה נובע מכך שאני שלם עם החיים שלי ואוהב אותם, וחלק נוסף הוא שלא באתי לכאן במטרה לחשוב על דברים. יש כאן אנשים מאוד אינטרוספקטיביים שמנצלים את הזמן לנסות ולפתור סוגיות עם עצמם. לעומת זאת, הבנתי שאני כנראה לא אדם מאוד אינטרוספקטיבי: אני מגיע למחשבות ולתובנות אבל לא דש בזה.

בעצם מרגע שהקדמתי את הטיסה הבנתי שיש לי בעצם רק שלושה לילות עד השיבה לארץ, ובאופן אירוני במהלך ההליכה לבד הכנתי רשימה של מי נמצא בסנטיאגו ומתי, ויצרתי קשר עם אנשים נוספים שהכרתי לאורך הדרך כדי לברר איתם. המטרה שלי הפכה להיות ״למקסם״ על המפגש עם האנשים הטובים שהכרתי ולא לנסות לגלות מקומות חדשים בהכרח.

בשורה התחתונה, אני כבר רוצה לחזור. לא דמיינתי שארגיש ככה. זה לא רגש חזק, אני לא מיוסר מזה או אובססיבי לגבי החזרה הביתה. ועדיין אני שמח לחזור, לא כי חסר לי בית פיזי, מרחב קבוע או פרטיות — לא ישנתי בחדר לבד מאז עזיבת הארץ — אלא אני חושב שחסרים לי האנשים, המשפחה והחברים, והמרחב הציבורי הישראלי המוכר, החל מהכבישים והשלטים וכלה בחגים ובאקטואליה. יכול להיות שהרצון לחזור באמת נובע מזה שלא פגשתי כמעט ישראלים לאורך הטיול, אלא הייתי בחברת זרים מתרבויות אחרות, בנוסף לכך שטיילתי כאן לחלוטין לבד, בלי אף אחד מוכר.

זה גרם לי לשאול את עצמי אם היה מתאים לי לצאת ל״טיול גדול״ של כמה חודשים בחו״ל? אמנם במקומות ששופעים בישראלים הייתי נחשף לתרבות ולשפה, אך עדיין הייתי נמצא שם לבד. לכן נדמה שאולי זה לא היה מתאים לי — אולי אני לא האדם לזה וזה בסדר — או לפחות לטייל עם שותף ולא לצאת למסע כזה לבד לחלוטין. לא כי אינני מסוגל, אלא כדי ליהנות יותר מהטיול ולהרגיש טוב יותר בסיטואציה.

החוויה הבאה שלי במחנה הקיץ תהיה בחו״ל, אבל תהיה רווייה בישראלים וכמובן ביהדות, ובטח אצטרך הסתגלות קלה מלהיות הישראלי היחיד 99% מהזמן להיות במרחב שכולו יהודי עם נציגות ישראלית גדולה.Read more