לא הייתי טהרן

אני גאה בעצמי על אופן ההשלמה של המסע, כי אמנם תיקתקי את זה (חודש ברוטו בדיוק), אבל גם לא הייתי טהרן או קשוח מדי עם עצמי.

קיארה האיטלקייה מפירנצה שהתגוררה 30 שנים בלונדון, הצהירה שהיא בחיים לא תשלח את התיק הלאה, ולא יעלה על הדעת שהיא תיקח אוטובוס לפיסטרה או מושיה, גם כשקשה לה. בכלל, היא החלה את הקמינו חמישה ימים אחריי וסיימה איתי, רק בגלל הופעה שיש לה בבית של ברוס ספינגסטין. היא הסבירה שהיא לא ראתה אותו מזה זמן רב, היא אוהבת מוזיקה והופעות, והיה קשה להשיג את הכרטיס — ועדיין, היא אמרה שאם היא תטייל שוב בקמינו, היא תיקח את זה יותר לאט.

לעומתה, דילגתי על מקטע אחד באוטובוס בכניסה ללאון, ואפילו היא העידה שזה מקטע גרוע ולא פספסתי דבר.
בנוסף, שלחתי את התיק פעם אחת כשכאבה הכתף ובכללי לא הרגשתי טוב.
הוכחתי לעצמי שמצד אחד אני לא פנאט וגם לא מקוּבּע, שכן אמנם הרעיונות לאוטובוס ולשליחת התיק לא באו ממני, אך הייתי פתוח ליישם אותם. ומצד שני, הוכחתי לעצמי שכשאני מקל עם עצמי, זה לא גורם לאיזשהו ״מדרון חלקלק״ שמפתה אותי להמשיך עם ההקלות. עשיתי מה שהייתי צריך כשזה היה נכון, ולא מעבר. אני אפילו קצת גאה בזה שלקחתי אוטובוס וגם שלחתי התיק פעם אחת, לא פחות ולא יותר (כמובן אם מתעלמים מפיסטרה ומושיה, שהן גם לאחר הקמינו גם אחרי היו כיוונים לקיצור המסע).

בקיצור, יצא מושלםRead more