לצעוד אל הסוף

היה משהו פתאומי בהליכה הזו מהישיבה עם מל ואלישה אל התחנה המרכזית של סנטיאגו.
חשתי מועקה קלה, קצת משהו בגרון, קצת gloominess.

כמו בכל דבר, חשבתי על זה שההתחלה היא קשה, גם ההתחלה של הסוף, וכשנכנסים לזה יש הקלה מסוימת בתחושות.

מצד אחד, לא אפגוש את האנשים האלו יותר בחיים שלי — אם יהיה לי מזל והרבה רצון, אפגוש אולי אחד או שניים מהם. ומצד שני, זכיתי ליממה-פלוס הכי טובה שיכולתי לבקש לפרידה. פגשתי כל-כך הרבה חברים שאני אוהב אותם והם אוהבים אותי, זכיתי לבלות איתם והיו לי כמה ״זמני איכות״, עם לאורה, גם עם ג׳ון וכמובן עם מל ואלישה.Læs mere