אנפורנה א׳-׳תומר, זורם מחר אנאפורנה?׳

פוקרה->בייסיסאר->סייאנגה-> תאל
התעוררתי בבוקר, הגעתי לסאם מסוכנות שלום, הנחתי את חפציי וחיכיתי לפוני שיגיע. כשהגעתי סאם הציג לי את קרישנה, הפורטר של קמה ושלי, אדון בן 45 שנראה לכל היותר בן 30 (הנפאלים נראים כולם צעירים ב15 שנה מגילם האמיתי), קרישנה (בניגוד לציפיה) מכיר שלוש מילים באנגלית- good, sleep, you. נסו לחבר את כל המילים שאפשר ליצור משלושתם וכך בגדול הסתכמה התקשורת המילולית שלנו בכל הטיול המשותף שלנו.
הזמנתי, כהרגלי, צ׳אי מסאללה כדי לפתוח את הבוקר, ובנימוס שאלתי גם את קרישנה 'Would you like do drink with me a cup of Chai massala?'
פניו מבולבלות.
ניסחתי שוב- ׳You! Chai massala?'. הוא כל-כך התרגש מההצעה והנהן לחיוב. כשקיבלנו את הצ׳אי הוא הודה לי בערך חמש פעמים בצורה כנועה ואותנטית, וזה היה מרגש. כמה מחווה קטנה יכולה להאיר את יומו של אדון נפאלי חביב.
הוא נעל נעליים מצ׳וקמקות, קרועות, ואני, שקניתי במיטב כספי הורי את הנעליים הכי טובות של חברת Lowa, לאחר שווידאתי שהן עם התמיכה המתאימה, נוגדות מים ועמידות מאוד, הסתכלתי עליו משתאה.
פוני הגיע, ויצאנו יחד לנסיעה הנוראית ל׳בייסיסאר׳. עלינו לאוטובוס והופתענו לגלות שאנחנו נוסעים באוטובוס לוקאלי- אוטובוס קטנטן שמכיל כמות זהה לשני אוטובוסים רגילים. אני התיישבתי עם שני הודים לצידי כאשר אנחנו חולקים מגע מיוזע ביותר מידי איברים, ופוני ישב מלפניי על כסא שהיה למעשה דלי הפוך.
באחת העצירות פוני קנה ענבים, וכמצופה הציע לקרישנה. זו תחושה מרגשת אך גם לא נעימה בו בעת לראות אדם בן גילו שכל כך אסיר תודה ומרוגש מזה שמציעים לו ענבים.
אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס והחלפות אוטובוסים, הגענו למקום משם יש לקחת ג׳יפ של שעתיים כדי להגיע להוסטל הראשון. כבר אמצע היום ואנחנו בציפיה להגיע, לאכול ולהתקלח לקראת הטרק הבא עלינו לטובה.
עלינו לג׳יפ וישבתי מקדימה ליד הנהג. הסתכלתי על לוח השעונים כהרגלי וראיתי שהמנורה היחידה שלא פועלת או מהבהבת זה המנורה של אורות גבוהים. ואנחנו נוסעים.
בעדינות אני פונה לנהג ומציע אולי למלא דלק כיוון שהמנורה מהבהבת, והתעלמתי באלגנטיות מכל האחרות. הוא הסתכל עלי במבט משועשע ואמר ׳No problem, no need', כאילו אומר שהמכוניות הנפאליות, כמו האנשים הנפאלים, לא ממש זקוקים לתנאים או אוכל כדי להתקיים, הם פשוט שם. בשלוות נפש נוסעים במכוניות שאיכשהו ממשיכות לנסוע. אנחנו נוסעים שעה ואז רואים שיירה מלפנינו באמצע איזה כפר בתוך ההרים. אף אחד לא צופר, פשוט עומדים. אחרי כמה דקות אנחנו יורדים לראות מה קורה ומגלים שמשאית נתקעה מלפנינו. כנראה היא החליטה שהיא זקנה מידי כדי להמשיך לנסוע על מים.
אני מסתכל סביב ומצפה לעצבים, לצפצופים, לצעקות וקללות, אוי ואבוי אם הייתי נתקע באמצע איזה כביש בישראל במשך יותר מ8 שניות. אך לא. שלוות נפש, נראה שאף אחד לא כעוס או ממהר. הזמן שם עובד אחרת. הם מבחינתם- צריך לישון הלילה באוטו, נו טוב. לא אכלנו מאתמול? בסדר יש מספיק איברים פנימיים שאפשר לעכל. ונראה שאף אחד לא ממש היה ׳על זה׳. בשעשוע ומעט תסכול פוני ואנוכי יצאנו להסתובב בכפר כאשר המקומיים מוקסמים מהלבנבניות שלנו ומזה שציוויליזציה הגיעה העירה.
מצאנו איזה בית אירוח חביב (שיש לציין ש100% מהבתים הנפאליים נושאים איזה שלט ישן שכתוב עליו 'Hotel/Hostel/Doorms') שתינו צאי מסאללה ולאחר שעה וחצי של המתנה, לאחר שירדה כבר החשכה, המשאית התעוררה והחליטה להיות רחבת לב ולאפשר לחברותיה לעבור כדי שיגיעו היום ליעדן.
המשכנו לנסוע עוד מעט ובסוף בשעות הערב המאוחרות הגענו לסיינגה. מה שנקרא יגענו ומצאנו. אכלנו דאל באט בהוסטל, התקלחנו מקלחת קרירה ואמרנו שלום לבנות- קמה, מאי והדס. באותו ערב גם פגשנו את חברות הסטלנים, זוג וחבר נוסף שהצטרף אליהם. הסטלנים ראויים לשמם, יושבים בהוסטל עם כלי הנגינה שהחליטו להביא לטרק. לצורך ההבברה, זה כלי נגינה כבד, בערך עשרה קילוגרם לאחד, עשוי ברזל, גדול ועגול, שניים כאלו! החלטה מהמטומטמות ומהקמסימות שנתקלתי בהן, כאשר אני התלבטתי דקות ארוכות אם לקחת עוד זוג תחתונים או לוותר. וכמובן עם פייסל או שניים ועיניים ורדרדות.
אני, כידוע, לא זקוק לעזרים חיצוניים כדי להיות סטלן בצורה טבעית, ואני נרתע משימוש בסמים, סירבתי בנימוס להצעתם הנדיבה. בכללי, הורי היו גאים בי מאוד אם היו יודעים כמה פעמים סירבתי לסמים. הסטלנים היו חמודים, אוי איזה חמודים. כמה חמודים ככה סטלנים, סיפרו לי על מסעותיהם לפני ההגעה ליום זה ועל התכנון להמשך. זה היה נשמע משהו כזה: ׳מאן, וואלה אנחנו זרמנים אחי, לא ממש יודעים, חושבים ללכת אחרי הטרק לאוזטרליה לאיזה שנה שנתיים ככה אחי, קצת לעבוד אחי, אולי חקלאות אחי, לנגן קצת וזה׳.
איך מצליחים לגדל בני אדם כלכך לא מערביים וכל-כך רגועים? כלכך מחוץ למירוץ. וואו.
רציתי לענות להם ׳הלו מה עם לימודים, עבודה, כסף, מירוץ!! הלו תתעוררו על עצמכם!׳ אבל הנחתי שהם קצת פחות יעריכו תגובה שכזו אז נצרתי אותה בליבי, והמשכתי לקנא בלב ולפרגן בחוץ.
הלכנו לישון לצלילי הפאנטם (שבהמשך אשתף תמונה של אחד מהם מנגן בלב הטרק).
יאללה.
קמים בבוקר, עולים עם תומר ההודי לראש ההר הקרוב, מפל מהמם, לטיול בוקר לפני היציאה למסלול האמיתי. חוזרים, אוכלים שיבולת שועל עם בננה, מכלירים מים ויוצאים לדרך.
ההליכה קשה, מסלול לא קל, מסתבר שזה בעליה (מי היה מאמין?!) ואין יותר מידי אתאר אז אזכיר שתי נקודות קצרות:
*איזה נפאלי המליץ ׳לרדת רגע׳ למעיין חם מדהים. אני נורא בהערכת מרחק אבל ירדנו במשך 20 דקות ירידה תלולה מאוד עד שהגענו מטה. בריכה ריקה מבטון חיכתה לנו שם. לא מים חמים ולא נעלי קרוקס. לפחות זה היה על שפת הנהר אז יכולנו לצנן רגלים ולצלם איזו תמונה. העלייה הייתה קשה ביותר, והגענו מעלה גמורים. ירדנו לשם רק לפי המלצת הנפאלי במסלול שהוא קשה גם ככה, ופשוט לא היה שם. מסקנה: מבררים לעומק כאשר נפאלי אומר ׳רגע׳ או ׳מדהים׳.

*לקראת סוף היום הפורטרים שהקדימו אותנו אמרו שנבצר מאיתנו להתקדם, כי מי שבונה מגלגל אבנים בצורה מסוכנת וצריך לחכות. כמה? לא ידוע. מפה לשם אחרי שעה של המתנה הלכתי לברר בעצמי יחד עם עוד איזה פורטר.
צעקתי להם למעלה שלא יגלגלו אבנים, והפלא ופלא- הם הפסיקו ויכולנו לעבור. מפגש מדהים בין המזרח למערב. מבחינת הנפאלים- פשוט לחכות שיפסיקו לעבוד, ומבחינתי- רק לצעוק עליהם רגע.
שוחחתי עם הפורטר שהתלווה אלי, ושאלתי אותו אם הוא ראה פעם בטרק נחש, הוא הגיב לשלילה, ושעה לאחר השיחה הוא פתאום ראה נחש! הוא בא אלי בהתלהבות ואמר לי שאני נביא. אני ממרום נביאותי ניבאתי שלמחרת הוא יראה כריש. הוא לא ראה.

אחרי יום מתיש במיוחד ראינו את תאל באופק. התאחדנו כל המטיילים והלכנו יחד. ראיתי איזה בחור אירופאי במיוחד צהבהב-לבנבן שכזה שהלך מאוחרי אחד המטיילים הישראלים. בחוסר טקט אופייני אמרתי לו ׳מי זה הבלונדי הקרציה הזה שנדבק אליך?׳. הבלונדי הסתכל עמוק בעיני ושלח יד ׳נעים מאוד, זוהר.׳ לא יודע כמה נעים מאוד היה באותו רגע, אבל לימים הוא הפך להיות שותף וחבר.
הגענו לתאל, כפר מהמם באמצע שום מקום, שלפני כמה שנים חלק גדול ממנו נהרס בגלל איזה אסון טבע באזור, מבין ההריסות צמחו להם כמה הוסטלים. נכנסנו לאחד מהם. מסתבר שיש בהוסטלים את ׳הדיל הישראלי׳. משלמים על אוכל ולא על לינה. להמלצת הפורטרים יש לאכול מרק שום (?) והרבה ממנו כי זה עוזר למחלות גבהים. כמה מרק שום אכלתי, בסוף הטרק הדם שלי הכיל יותר מרק שום מאשר דם.
התקלחתי מקלחת קרה, ישבנו קצת בחברותא והלכנו לישון.
קמנו בבוקר לנוף מרהיב וכפר קסום עד לנקודה הבאה.Read more