אנאפורנה ב׳ - בדרך למנאנג עוצרים במיון

תאל->דנקיו->צ׳אמה->אפרפיסאנג->מנאנג

תאל כאמור מהממת, נופים מרהיבים וריאות טובה, והמסע ממשיך. מהר מאוד החליפה חולצה קצרה את הסוואטשירט, ואנחנו מתקדמים לעבר הנקודה הבאה.
בדרך הייתה שיחה מעניינת עם הסטלנים, האמת אני לא זוכר על מה, אבל למען האמת זה היה מהפעמים היותר ארוכות שהלכתי איתם כיוון שלרוב הם היו הולכים עם מוזיקת טראנס שקצת הפריעה לי.
אנחנו רואים הרחק מאיתנו איזה מפל גדול מהמם עם מים כחולים ויפים, וכאשר אנחנו מתקרבים אנחנו רואים בחור לבנבן ערום במים. החלטנו להצטרף וכולנו סטינו מהמסלול ללכת לאגם. המים הם מי שלגים קפואים, אבל עדיין דורשים התייחסות. בהתחלה סירבתי אבל נכנעתי ללחץ החברתי ונכנסתי למים שבאמת היו קפואים, אבל איך אפשר לסרב לכאזה אגם צלול ומזמין?
המשכנו לטפס ואז.. *אזהרת קריאה חומר רגיש לפניך*
מ׳ אחד המטיילים שהגיע עם בנו לטיול, ראה איזו בקתה ומסביבה צאן. הוא בחשש אמר שיש לו הצעה לקבוצה. לקנות עז לארוחת הערב. למשמע ההצעה הרוב התפלצו נורא, כן זה די מזעזע. חשבתי על זה כמה רגעים ואמרתי שאני תומך.
הייתי צמחוני למחצה לתקופות בחיי (בצבא אכלתי בשר רק ביום שבת ונמנעתי לגמרי במהלך השבוע).
השיקול היה לאחר מחשבה פשוטה- אני ביומיום אוכל בשר נכון להיום. מעולם לא לקחתי על זה אחריות. וכשאני אומר אחריות אני מתכוון שלעולם לא ראיתי את ההשלכות של הבחירה שלי לאכול בשר. ללכת לסופרמרקט זה קל, אבל לראות את העז מסתכלת עליך זה כבר הרבה יותר קשה. ואני שואף להיות אדם שמודע להשלכות של הבחירות שלו, ולקחת עליהן אחריות, ואם אני לא מסוגל להיות שותף לשחיטה של בעל חיים- צבוע מצידי יהיה לאכול בשר. לא נהנתי מזה, והאמת שנקיפות מצפון קצת ניקרו בי, ועל אף חוסר הנוחות שלי החלטתי להיות נאמן לאידיאולוגיה ולשלם עבור העז.
עוד כמה השתכנעו, וקנינו אותה. עז הרים נפאלית. ג׳יפ הסיע אותה להוסטל ולאחר שהגענו בערב ונרגענו רגע מההליכה, נאלצנו להתפנות למלאכה.
הפורטרים שהם מומחים כל-כך התלהבו, הם לא אוכלים הרבה בשר ובשבילם זה יום חג, והם היו ערוכים ומוכנים לסיטואציה. אמנע מהתיאור הגרפי של המאורע, אבל אגיד שזה לא היה מהנה לצפיה, ולמרבה ההפתעה גם התוצאה הסופית לא הייתה טעימה, אבל מה שכן, כאיש רפואה, העיסוק בבשר היה מרתק. זיהוי כל האיברים הפנימיים, והעברת שיעור אנטומיה קל לחבר׳ה. הנפאלים לא זורקים אף פיסה, הם אוכלים הכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון להכל.
כשהם הפרידו את הבולבול והאשכים של העז, שאלתי לתומי את אחד הפורטרים אם הולכים לזרוק את זה לכלבים, הוא הסתכל עליי תמה, כאילו נפלתי מהירח ואמר 'What do you mean? This is my favorite part'.
בתיאבון שיהיה. אכלנו לשובעה.
התחלתי להרגיש חוסר נוחות בגרון, כאב חלש, והרבה הפרשות. הנחתי שזה בגלל ששאפתי הרבה אבק במסלול מהרכבים שחלפו על פנינו, והשתדלתי לא לתת לזה להפריע. לקחתי את כל הכביסה שהצטברה ועשיתי אותה במו ידי, תליתי אותה לייבוש אבל העשן של המנגל יחד עם הגשם של הלילה לא הטיבו עמם ונאלצתי ללכת עם בגדים רטובים בתיק.

ביום למחרת קמתי עם חולשה קלה, קצת כאב ראש, והרבה נזלת. התחלנו את ההליכה והתעלמתי מזה. עד סוף העולם הגעתי, עכשיו להיות חולה? לא בא בחשבון. זה גם יום קצר, ויהיה בסדר.
במהלך ההליכה אני שומע את הטראנסים הרועשים של הסטלנים וחושב שמוטב שאשים את האזניות איירפודס שלי ואשמע את המוזיקה שמתן, חברי מהארץ הכין עבורי לטיול (תודה על זה! אחלה של מוזיקה!), אבל, דפוק שכמוני, שכחתי את האיירפודס על המיטה כששמעתי מוזיקה כשהלכתי לישון אתמול בלילה. אלוהים ישמור! אנחנו כבר 7 שעות הליכה משם, לא לגיטימי לחזור, אבל מצד שני- האיירפודס!!!
פניתי ישר לאחד הפורטרים לשאול מה לעשות, והוא בטוב ליבו אמר שהוא ידאג לזה. הוא דאג שאיזה רכב שעובר שם יאסוף את האיירפודס ויפקיד אותם בהוסטל בצ׳אמה. מלא בספק אני ממשיך את הטיול מבואס ונתון לחסדיהם של הסטלנים והטרנסים שלהם.

לקראת ההגעה לצ׳אמה ראיתי איזו פרה, אז פניתי לאחד הפורטרים, בצחוק, בגלל סיפור העז של אמש, ואמרתי:
'What do you think? Maybe we should eat this cow today!'
הוא הסתכל עליי ספק משועשע ספק מרוגז וענה ש, כמובן, זו החיה הקדושה ביותר שלהם ואסור לפי הבודהיזם לפגוע בה. לא מפסיק לעשות פאדיחות אני. מבוייש צחקתי וברחתי.
הגענו לצ׳אמה! ולמרבה ההפתעה האיירפודס שלי ממתינים לי שם! וואו איך שמחתי! הודיתי לו עשר פעמים וכלכך הייתי מבסוט. וכשירד האדרנלין של היום ושל האיירפודס התחלתי להרגיש החמרה בתחושה שלי.
אמרתי לעצמי ששינה קטנה תועיל וכך עשיתי, תליתי את הבגדים הרטובים ונכנסתי לישון. קמתי אחרי כמה שעות, בתחושה דומה, והלכתי לאכול ארוחת ערב. החלטתי שלאות תודה, אזמין את הפורטר שדאג לי לאוזניות לבירה (בירה זה מוצר מאוד יקר במזרח ונפאלים מן השורה כמעט ולא צורכים אותו בגלל זה), לא יכולתי שלא להציע גם לקרישנה, שכמובן הנהן בחיוב ושתינו שלושתינו בירה.
היה נראה שקרישנה מבוסם יתר על המידה, אבל דעתי הוסחה בקלות ולא הוטרדתי מידי שהאדם שאחראי על חיי ועל הציוד שלי נראה קצת ׳לא איתנו׳.
היה לנו דיאלוג קבוע ומשעשע. הוא היה שואל ׳יו. גוד?׳
אני הייתי מהנהן בחיוב ושואל אותו ׳יו?׳,
הוא היה מצביע על עצמו ואומר ׳יו גוד.׳ במקום ׳איים גוד׳ וחוזר חלילה ׳יו גוד?׳. דיאלוג שלם שכולל שתי מילים והרבה תנועות גוף. קרישנה לא עשה את זה בצחוק. הוא באמת לא בדיוק היה איתנו, אפוי למחצה, חסר יום או שניים בשבוע, אבל הוא היה איש טוב ומאוד אהב אותי משום מה, אולי כיוון ששאלתי אותו עשר פעמים ביום ׳יו גוד׳ או הייתי מפנק אותו בצאי מסאלה ובירה כשהתאפשר.
כל לילה סיימתי במיטה בחדר עם פוני, בשיחות נפש עמוקות שנבצר ממני לספר עליהן כאן, אבל הלילה חתמתי את השיחה ב׳תשמע, אני לא יודע מה איתי, אבל אני לא בטוח שאוכל מחר להמשיך את הטרק האמת, אני אשתדל.׳
קמתי למחרת כשאני מרגיש לא כלכך טוב. אמרתי לעצמי שאני אנסה לסחוב את היום הזה ואני אלך מקדימה עם פוני. באורח פלא מצאנו בכפר הזה, צ׳אמה, מקום שהכין קפה הפוך. כן כן, עם מכונה. ישבנו שם למאפה בן שלושה ימים וקפה הפוך ואז התחלנו לצעוד. קצת הטריד אותי שלא היה לי חוש טעם, אבל הנחתי לזה. פוני הןהה ממיטיבי הלכת, צעד הרבה לפני כל האחרים על אף שלא היה עם פורטר וסחב את התיק הגדול שלו בעצמו. ביום הזה מנוזל וחלש נדבקתי לפוני, הלכתי איתו מקדימה. בחלק מסויים עברנו מטע תפוחים גדול ובסופו, משום מקום, הגענו לבית קפה שהגיש קפה טעים ואת כל מה שאפשר להכין מתפוחים- פאי תפוחים, מיץ תפוחים, סיידר תפוחים וכו׳. לקחנו זוהר, פוני ואנוכי כמה קינוחים וקפוצ׳ינו שלדבריהם היו טעימים מאוד, ישבנו קצת בשמש הנעימה והמשכנו את ההליכה. כבר אמרתי מנוזל?
סיימתי כמה גלילים טובים של טישו והרגשתי כאב ראש של סינוסיטיס, אבל הוסחתי בגלל הנוף היפה ובגלל השיחות המעניינות. ע׳, אחד מהסטלנים, היה מאוד סקרן לגבי רפואה וגוף האדם וממש ביקש שאספר לו ואלמד אותו דברים ברפואה, ואני נעניתי בשמחה. לקראת סוף היום הגענו לשיא הגובה, לקחתי כדור גובה או שניים, והרגשתי שמצבי לא משתפר. היו ציפוי ענק מעלינו, נראה כמו כבשה מעופפת, לא מכיר את המינוח הזאולוגי אבל אלו היו כמו נשרים עצומים ומרשימים בגודלם שהתעופפו מעל כל העמק כאומרים ׳אנחנו האחראיים כאן׳.
הגענו להוסטל באפרפיסאנג, וכולם הלכו לראות איזה מקדש, אני נכנסתי לחדר, ופשוט נשכבתי לנוח בחדר קר עם נוף עוצר נשימה ועם כאב גרון, ראש ונזלת.
אחרי שעתיים התעוררתי והלכתי לאכול קצת. את רוב הזמן ביליתי במנוחה כי ידעתי שהיום למחרת לא קל ועליי להיות במיטבי.
קמתי בבוקר המחרת כשאני מרגיש אותו דבר, כבר לא יודע מה לעשות, אבל הגעתי עד שם! מה לא נסחוב עוד קצת?
הייתה אפשרות ללכת במסלול קל ונוח בלי תצפית מרשימה או במסלול קשה מאוד עם תצפית מרהיבה. קל לנחש במה בחרתי. הדרך הקשה. אז מלא מוטיבציה בגוף בוגד התחלתי לטפס. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו, וכל הזמן התרכזתי בזה שקשה לי לנשום, וכואב לי ולא נוח לי.
העליתי תמונה מאיזה מקום עם נוף מרהיב, שהרגשתי בו על הפנים, אבל כולם דחקו בי שאני אתחרט אם לא אצטלם שם-
אז הנוף מרהיב ואני מדאיב וסובל.
כשעתיים לפני ההגעה התיישבנו בבית תה- ואז אמרתי די.
הלכתי לפורטר ואמרתי שאני לא יכול ללכת יותר, אני חלש מידי, וכאוב, ואני מרגיש שאני כבר מזלזל בעצמי וחוטא למטרה שבאתי אליה, אני לא נהנה. ביקשתי שאופנוע או משהו יבואו לקחת אותי לנקודה הבאה כי אני לא יכול יותר! ובמחיר מופקע לחלוטין אחרי כמה דקות ג׳יפ לחלץ אותי ומטיילת נוספת שסבלה מאוד ממחלת גבהים.
הפורטרים היו מבסוטים עד השמיים- מחלצים מישהו, אז לוקחים מהם את התיק הכבד והנורא שהם מסתובבים איתו כל היום, והם חופשיים.
עליתי על הגיפ והנסיעה הייתה איומה. נכנס המון אבק לאוטו והיה קשה לנשום ממילא בגלל הגובה וריכוז החמצן הנמוך ורק רציתי להגיע כבר למנאנג יותר מהכל.
רגע על עניין החמצן- זה נורא. אתה נושם כל הזמן מהר מהרגיל, ובכל מאמץ ולו הקטן ביותר אתה מרגיש שאתה לא מסופק מהאוויר שאתה נושם. הדבר הכי בסיסי שיש! נשימה! פתאום כלכך קשה. מרגיש כמו חולה עם אי ספיקת לב.
ירדתי מהג׳יפ ואז הייתה סיטואציה ביזארית ומשעשעת ביותר, בחלק האחורי של הטנדר שמו את כל התיקים מכוסים במן בד כזה. האוטו מלא באבק פודרה כזה, ופתאום מתוך הבד, איפה ששמנו את התיקים במאחורה, מגיח לאוויר העולם קרישנה, הפורטר כאשר הוא כולו לבן וקשה לזהות אותו בכלל. הוא בקושי פוקח את העיניים אני שואל אותו בזעזוע אם הוא היה במשך כל הזמן במאחורה של הטנדר. הוא מחייך מאוזן לאוזן ועונה ׳יו גוד!׳.
זחלתי למלון במנאנג, קיבלתי חדר ופשוט כמו שאני נפלתי על הרצפה. הייתי מטונף ולא רציתי לעלות על המיטה (לא שהחליפו שם מצעים בשנים האחרונות אבל בכל מקרה), ופשוט צללתי לשינה של שעתיים עם הנעליים ועם הבגדים שכוב על הרצפה.
התעוררתי קצת לפני שכולם הגיעו. קרישנה שאל אותי ׳תום, יו גוד?׳ הנדתי לשלילה. הוא סימן לי לשכב. והוא עשה לי מסאג׳ פול באדי במשך איזה עשרים דקות, ואז קבע בביטחון ׳יו גוד!׳. כשכולם הגיעו הביאו את השמועה על הקפה והמאפה שיש בעיר (מנאנג היא עיר, או בעצם כפר גדול, באמצע הרי האנפורנה, בגובה! לא ברור איך לעזאזל הגיעו לשם אנשים ובנו שם בתים, אבל היה מקסים שם.)
הלכנו לבית הקפה ו-וואו. איזה קפה. איזה מאפים מדהימים, פשוט מענג.
שמחתי כי מנאנג זה המקום בו צריך להתשהות שני לילות על מנת לתת לגוף להתרגל לגובה ולריכוז החמצן. בעזרת סינופד, אקמול צינון וכדורי גובה השינה בלילה הייתה איכותית ונעימה ולראשונה מאז הטרק היה אפשר להתעורר ביקיצה טבעית. יקצתי טבעית באזור שמונה ומולי התגלה אזור מרהיב. הרגשתי יותר טוב. המנוחה הועילה, עוד לא הייתי במיטבי אבל משמעותית טוב יותר.
הלכנו לבית הקפה בבוקר פעם נוספת בשמש היוקדת בחוץ כאשר הכל מסביב הרים מושלגים ודגלים צבעוניים.
כשחזרנו פגשתי בקרישנה, הוא שאל אותי, איך לא ׳יו גוד?׳ הנדתי לשלילה. שם כבר כלו כל הקצים וקרישנה הבין שאין מנוס, אלא לעשות כישוף. הוא קרא לפורטר שדובר אנגלית ונפאלית, ושאל בדיוק מה מפריע לי- עניתי. קרישנה הסתכל עליי במבט חושב והורה לי להיכנס איתו לחדר.
שם החל הקסם. כישוף נפאלי קדום. הוא נשף עליי, ירק עליי, צבט אותי ולחש משפטים בשפה זרה.
ואני, איש הרפואה המערבית, משתאה מהאמונה החזקה שלו ומהדבקות לסייע. לא תרופות ולא נעליים. כמה כישופים ותעמוד על הרגליים. בתום רבע שעה נגמר הטקס ויצאנו החוצה לשמש היוקדת כשכולם מצפים לראות אם הכישוף עבד.
ישבנו יחד והתחרדנו בשמש כמה שעות מול הנוף היפה, ואז מישהו מהאזור סיפר שיש תחרות קליעה למטרה עם חץ וקשת קרוב אלינו, הלכנו לראות. בין התחרויות הלכנו לנסות לבקש מהמקומיים להשתמש בכליהם הפרטיים ולנסות לקלוע למטרה גם. נענינו לשלילה. לאחר צפייה בסשן נוסף זיהתי את החוליה החלשה, ראיתי מי הכי גרוע ובסוף הסשן ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא נראה מאוד מקצוען והייצי שנח שילמד אותי. כמובן שההרמה לאגו לאחר שנכשל בעצמו החמיאה לו והוא התרצה ונתן לי לירות. מצ״ב סרטון. בסדר אני טוב בדברים אחרים אני מקווה ואולי העתיד שלי הוא לא להיות יורה בחץ וקשת באמצע כפר בסוף העולם.
קינחנו את החץ וקשת, איך לא, בקפה ומאפה. ישבנו יחד בחברותא בערב והלכנו לישון, מצפים לחלק האחרון של הטיול, ואני, בתקווה, כבר אהיה בריא.Read more