אנאפורנה ג׳- השיבה לחיים וסיום הטרק

מנאנג->אייאקרקע->פאדי->מוקטינת

בעזרת הכישוף של קרישנה ואולי גם תרופות למכביר קמתי אחרי ימים ארוכים כשאני מרגיש טוב!
לא ככה ככה, טוב!
אנחנו מתחילים את הצעידה. ההליכה נעשית קשה בהיבט של הנשימה, כל מאמץ מינורי דורש הפסקת נשימה.
הולכים אט אט ולאחר שעתיים הליכה אני רואה שהפלאפון לא קולט כלום. הפורטרים אמרו שמעתה ואילך אין קליטה כלל עד מסיימים את המסלול.
האמת שקצת חששתי. לא הודעתי לאימי על כך ואני לא רוצה שתדאג. נו טוב. היה יום לא קשה במיוחד והגענו.
באייקרקע חיכתה לי הפתעה.
לא זוכר אם צויין קודם, אבל עד כה בכל הטרק לא הצלחתי להתרוקן בשירותים, משהו בגועל, האכילה הלא טובה והסטרס של הגוף לא איפשר לי לעשות קקי.
וכאן הרגשתי שאני מספיק בשל שלא לומר עומד להתפוצץ.
השירותים היו קטנים, חשוכים ובלי אור, וכאלה שצריך לעשות אותם בסקוואט, ותוספת נחמדה באותו יום אין מקלחת. תענוג. לאחר התרוקנות בה הרזתי בין 4 ל5 קילוגרם, ירדתי מטה ופגשנו את אורלנדו ההולנדי (בחור הולנדי יפיוף בן 24, שני מטר גובה, עיניים גדולות וכחולות ומלא בכריזמה) ושתי חברותיו שמטייל איתן שהכירו בנפאל, גם הן שתי בנות אוסטריות בלונדיניות יפות וחמודות. הם שלושתם התאהבו בנו ודיברנו שיחות ארוכות ושיחקנו קלפים.
קמנו בבוקר מתרגשים לקראת הגעה לנקודה האחרונה במסלול, פאדי. המסלול היה קצר אבל דרש עצירות להסדרת נשימה כל חמש דקות. החמצן דליל מאוד ולכולם יש כאבי ראש וכבר הגוף תשוש מימים ארוכים ומתישים של הליכה.
בצהריים הגענו לפאדי. אללה פאדי. מה הולך שם. חדרים מגעילים מאוד, צחנה מהשירותים הצמודים, חרקים, קור, נוט גוד וויבס אט אול. הייתה מיטב וחצי אחת בחדר, ועוד חצי מיטה. מיטה של מטר אורך ובערך 80 ס״מ רוחב. זה בהחלט היה מספיק לי כשהייתי בן 6 אבל לא עכשיו. פוני ואני חלקנו את המיטה וחצי בלילה המקפיא.
כשהלכנו לאכול ארוחת ערב הסתכלנו בתפריט. הכל מאוד יקר. ככל שעולים בגובה המחירים מרקיעים, אבל שם, בשיא הגובה, לא יאמן!
ובכל זאת אני אמרתי לפוני (שהיה השותף שלי לכל הארוחות בהן הזמנו כמה מנות וחלקנו אותן. בחירה מאוד לא אסטרטגית שלי נוכח מימדיו הפיזיים והצרכים המטבוליים שלו) שהיום, לפני היום הקשה ביותר של הפס, חייבים לאכול משהו מוגזם, המבורגר יאק.
לסבר את האוזן. ההמבורגר עלה כמו שלושה לילות בהוסטל ׳יוניקורן׳. הגיע המבורגר דלוח עם לחמניה יבשה ובלי ירקות או רוטב בכלל, ועד כה ההמבורגר עומד איתן במקום הראשון של הקנייה הגרועה ביותר במזרח, והתחרות לא קלה.
מיותר לציין שגם שם לא הייתה מקלחת וככה אנחנו מסכמים כבר יום שלישי בלי מקלחת, ניחוחות עוצמתיים מכל עבר של חיילים אחרי מסע כומתה.
הלכנו לישון מוקדם כי למחרת מתעוררים בסביבות שלוש להתחיל את ההליכה. קמנו בחושך המוחלט לחושך והקור של הלילה. אבל חושך של מקום בלי זיהום אור. השמיים נראים כמו ציור. אכלנו מהר שיבולת שועל מחרידה בטעמה ויצאנו לדרך.
המסלול התחיל העלייה תלולה כשאנחנו עם פנס הראש ומכוסים בשכבות רבות. תרמי, פוטר, מעיל בול, צעיף, כובע, כפפות, ושלוש שקיות חימום. היה קפוא. הרגשתי בעליה הארוכה הזו שכנראה אצטרך להתחיל להיפרד באצבעותיי ברגליים ובידיים, וכנראה גם מהאף שהרגשתי שקרוב מאוד לנשירה.
בדממה כל המטיילים מטפסים יחד. כל אחד בשלו, עם המחשבות שלו, עם הקושי שלו, מנסה לשכנע את עצמו להמשיך ללכת. היה משהו מרגש בקבוצה גדולה של אנשים שלרוב מייצרים רעש, אבל כעת נשמע רק צליל נעיצת המקלות והצעדים העייפים.
אם הגיענו לסוף העלייה המייגעת התחיל להפציע השחר, וראינו באופק בית תה.
תחושה שקשה להזדהות איתה, אבל לכולם היה קרייבינג לתה. אנשים לפעמים משוועים לאיזה המבורגר או גלידה, או משהו מושחת, ואני, כל מה שרציתי, היה תה חם עם דבש.
נכנסנו פנימה, מיד הזמנתי תה (שעלה כמו לילה בהוסטל), ובדקתי שהאף שלי נמצא במקומו.
התענגתי על כוס התה וחיממת כל איבר קפוא באמצעות הכוס הרותחת, מרחתי את הזמן שם כי לא היה לי כוח לצאת לכפור בחוץ ולהמשיך את הטיפוס הארוך מאוד שמצפה לנו להיום, אבל בסוף הקמתי את עצמי ויצאתי.
טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו, והשמש מעלינו, והקרח מתחתינו, מזיע במצח וקופא באצבעות ברגליים, והגובב נותן את אותותיו, הראש מתחיל להציק, והנשימה, וקצת בחילות.
אחרי כמה שעות הגענו לפס. אמאלה! מרגש! 5,416! כל הימים חיכינו לרגע הזה ואנחנו עכשיו, סוף סוף, בסוף.
קרישנה חיבק אותי חיבוק גדול וגם הרים אותי (?!) והצטלמנו שם מליון תמונות לפחות.
מאושרים ושבעי רצון היינו מוכנים להתחיל את הירידה לעבר המלון, בגובה נורמלי, עם אוכל נורמלי, מיטה נורמלית ומקלחת!!! ירידה של שש שעות אללה יסטור אחרי כל היום הזה. התחלנו לרדת ואז גם הייתה נפילת מתח. החלק המלהיב מאחורינו ועכשיו הראש נשאר כואב, הרגליים כואבות, הברכיים מתחננות לנוח (ירידה קשה מאוד וארוכה מאוד), ואנחנו כבר משתוקקים לסיים. רצוצים אנחנו יורדים למטה וככל שהגוף סובל ועייף יותר כך הנשיצה הולכת ונעשית קלה יותר.
אחרי הצהריים הגענו לבוב מארלי הוטל. אין על בוב מארלי. התקלחתי מקלחת ארוכה מאוד, אכלתי, הרבה יותר משהייתי צריך וישנתי עד הלילה. בלילה קמתי לתקופה קצרה רק להלעיט את עצמי עוד קצת וחזרתי לישון.
איזה כיף! אוכל אמיתי! שייקים! מים בלי כלור! לא דיברנו הרבה, בעיקר נחנו ואכלנו והתחברנו לפלאפונים להודיע שאנחנו בסדר.
תם ונשלם טרק האנפורנה שבמהלכו התמודדתי עם אתגר פיזי, חולי ויציאה מהמוכר והנוח לי.
אני שמח שעשיתי את זה.
לא רק כי היה ׳כיף׳. למען האמת רוב הזמן לא היה בדיוק כיף. היה מאתגר, היה כואב, היה קשה. אני שמח כי הכרתי אנשים נפלאים ומרגשים, ולמדתי גם להיות קשוב ורגיש לגבולות שלי עצמי. הסכמתי ׳לוותר לעצמי׳ כשהרגשתי גמור והזמנתי ג׳יפ שייקח אותי לא משנה במה זה כרוך. ועל כל אני גאה ושמח שהרי זה שונה בתכלית מהתומר שאני מכיר שמאוד נוקשה עם עצמו ולא מוותר לעצמו גם כשהוא חולה. וזו תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין עצמי כשהרשתי לעצמי להיות טוב יותר לעצמי, רגיש יותר, אמפטי. אני יכול להיות אחלה חבר של עצמי.

למחרת בבוקר לקחנו אוטובוס פרטי, כל קבוצת הישראלים וחברינו ההולנדי והאוסטריות לפוקרה אהובתי. נסיעה של 10 שעות לפחות אבל היה מרגש לנסוע לפוקרה חזרה. שמנו מוזיקה (רוב הזמן א׳ השמיע לכולנו מיטב להיטי טראנס), והיה נחמד ונעים. האוטובוסים מזמרים. הם לא צופרים, הם משמיעים מנגינה חמודה. אני מצטער שלא צילמתי אבל נמצאים על הכביש וזה נשמע כאילו הם מדברים ביניהם, זו באמת תופעה משעשעת.

אי אז סיפרתי על קרישנה והבירה. כאן גילינו את הבעיה. בנסיעה. קרישנה הוא אלכוהוליסט לא אנונימי, והוא שתה בנסיעה, כמויות. הוא רקד בהתלהבות באוטובוס לשירי הטראנס כשהוא לחלוטין בגילופין, ומזמין אותי לרקוד איתו ומנשק אותי.
בלילה הגענו לפוקרה, חשוך ועם הרמת ההאנד ברקס מתחיל גשם. רצנו עם התיקים לבית מלון קרוב, ודי מגעיל, נתנו לפורטרים טיפ ונפרדנו לשלום. התחבקנו והתרגשנו. הלכנו לאכול אצל סאם, עם חברינו האירופאים. הזמנו להם שקשוקה ולאבאנה והבטחנו להם שאם יבואו לישראל נכין להם גם. הם נהנו וגם אנחנו.Read more