דברי פרידה- יעל

חלפו להם יומיים בארץ הקודש ועל אף שצחקתי שאמרו לי שיקח לי זמן להתרגל, אני מתנהגת מאד משונה בארץ.
המדרכה ואני לא חברות למרות נוכחותה
אני מרגישה מאד בנוח לגעת באנשים זרים
מוזר לי מאד שלכל הכלבים יש רצועה
כל האוכל מרגיש קצת תפל
אני מתגעגעת לריקשות
והדבר הכי קשה- אני כבר לא הכי עשירה בשכונה וצריכה לחיות כמו שאר הישראלים פשוטי העם

אבל בכל זאת, עכשיו שנגמר חשוב להיות קצת קיטשיים ולהגיד שזכיתי.
זכיתי לטייל חצי שנה בעולם לבד עם הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם וכנראה גם היחידי שאני יכולה לסבול ככ הרבה זמן ברצף ועדיין לשמוח לראות אותו כל יום.
אדם שדרש ממני להתגבר ולהתבגר בצורה שהייתה ככ טובה בשבילי בחצי שנה הזו, לעשות דברים שאני לא ככ רוצה, לנסות דברים חדשים, לחצות גשרים (ליטרלי), לגלות שלמרות שהייתי בטוחה שזה לא בשבילי אני די אוהבת טרקים ושהכפר כיף ממש כמו העיר (אם לא יותר, אבל זה הוא כבר הכריח אותי לגלות בשחרות)
זכיתי לראות מקומות חדשים בדרכים שעוד לא יצא לי לפני, להכיר תרבויות ככ שונות ולאהוב את זה בכל ליבי.
זכיתי בכל הטיול הזה וככ קשה להבין שזה נגמר
אני על המטוס עכשיו ואני עדיין מצפה שתמיר יהיה איתי בשדה שאנחת ונצא לגלות מדינה חדשה.
אבל לצערי האוניברסיטה קרובה והדירה רחוקה וההגיון מכריע.
החצי שנה האחרונה הייתה החצי שנה הכי טובה בחיים שלי ואני שמחה על כל רגע בהם (כולל האמבה בבטן והתאונת דרכים) וככ מאושרת שהייתה לי האפשרות בחיים האלה לקחת שישה חודשים ולבלות אותם בצורה הזו ומאחלת לעצמי שזו ממש לא הפעם האחרונה שאני אצא לטיולים כאלה.
מי יודע
יש דיבור שחופשת סמסטר זה אחלה זמןRead more