הותר לפרסום

תום סגל נהרג הלילה, מטיל שפגע במבנה בו שהה בדרום לבנון.
פגשתי אותו 11 פעמים בחיי.
בשבועיים האחרונים לפני הסגר הראשון של הקורונה כשהגיע לבר לב לקראת טיסתו למקסיקו עם הרובוטים שהרכבתי, ועוד פעם אחת לפני כמה חודשים, לדעתי זה היה בחורף. חיכיתי לקו 5 מדיזינגוף ופתאום הוא אמר: ״ היי בהלול, אחות של עמית! שיר לא?״
דיברנו דקה ורבע ואיחלנו- שמרי על עצמך ותשמור גם אתה.

זה מחזיר אותי לימים האלו, כשרק מתת ולא ידעתי מה אני מרגישה, ואיך זה מרגיש בלעדייך. כולם סביבי חיבקו או לפחות ניסו לחבק את אותה אי הידיעה ואת הכאב העמוק שבתוכי.
״את בדיוק איפה את שאת צריכה להיות״; אמרו לי, ו ״אכלת היום משהו?״
לפעמים אני רוצה לחזור לשם. לימים האלה שלא ידעתי ורק בכיתי. מין ניתוק כזה ממה השעה עכשיו או ״אז מה התוכניות שלך?״
חוזרת לקרוא שיחות עם אנשים בוואטסאפ, מסתכלת על תמונות מהללוויה ומחשיפת המצבה (מי חשב על לצלם רגעים כאלו? (אני שמחה שיש תמונות)).

רזי ואני יושבים בוכים מחובקים, חוליק עומד לידנו מחזיק את הדמעות ואוליביה לידו, תיתי ויובקי עומדים מחובקים לידם.
ממש תיכף נתכנס שם שוב מול הקבר של אמא
לציין שנה ללכתה. שנה ללכתך
קשה לעכל, לא אפשרי להכיל ובלתי נסבל להבין.

היום היה יום ממש יפה, שמשי ובהיר
כולם סביבי הלכו מחוייכים וחביבים
לבשתי גם אני איזה חיוך אחד שמצאתי בתיק על השפתיים ויצאתי עם כאב הלב לחפש את האמצע בין המוות לחיים.Read more