בואי

המדרכה היא כמו פסיפס אבנים בצבע אחד ועשב קטנטן מבצבץ בין כל חתיכה לחתיכה.
כמה נעים זה שפע, בקצב איטי. הרבה אנשים הולכים, אך לפי תנועת הרגליים מובן שהם הולכים בעיקר למען ההליכה
בלי יעד ברור.

העיניים משוטטות מסביב, אני יכולה ללכת שעות ולשחק עם עצמי מי מאחורי מצדדי ומלפני
גם למעלה אני מסתכלת. מתבוננת, מחפשת תמונה יפה לקחת. סופגת אנרגיה והשראה מהמתרחש סביבי.
לרגע חוש הריח מקבל את תשומת ליבי וישר גם את הערכתי. יש משהו בחוש הזה שמזהה ממרחק פיסה מהעבר ואני נמשכת באופן טבעי
כמעט ולא שמה לב, פשוט הולכת בעקבותיו
בושם של אישה מושך אותי להמשיך לעלות עד שנעלם ומגיע במקומו ניחוח אוכל הודי שמחבק לי את הלב.

המחשבה שביחד בוערת מתוכי
הכי אני מרגישה אותה כשאני הולכת לישון ומניחה יד מחבקת על הטוסיק
לא ברור אם זו את או את, או שבכלל אליך שעוד לא פגשתי אני פותחת את הלב.
זה כאילו לא באמת משנה מי מכן, את פשוט מוזמנת, להיכנס לחיי ולהטריף את ליבי
חיכיתי והתכוננתי הרבה זמן, למדתי וסבלתי
ועכשיו הגוף במרכז, חולם, חושק וממתין בציפייה לבואך.Leggi altro