הבזק ראשון של עצבות

אחרי הצפייה בשקיעה עם הצליינים שהכרתי, התחלנו ללכת חזרה לעיירה. הם ידעו לאן הם הולכים, אבל הייתה לי הרגשה (שגויה) שהם לא בכיוון הנכון. בנוסף, באופן כללי תקפה אותי תחושה שאני רוצה לעזוב את האנשים ולהיות לבד. הם עודדו אותי בעדינות להישאר איתם כי הם ידעו את הדרך, אבל אחרי קצת אי-נעימות עזבתי אותם והלכתי לבד.

תוך זמן קצר הבנתי שאני מאריך את הדרך מאוד, ובכל זאת לא חזרתי אליהם. הלכתי לבד ואני חושב שהחלה לחלחל ההבנה שזה נגמר. לשמחתי הרבה, אין משהו בחזרה לארץ שמרתיע אותי, לכן אני חושב שהעצב הזה שהרגשתי נבע פשוט מזה שהחוויה המיוחדת הזו תיכף תגיע לסופה. אגב, אני גם לא חושב שהיא נבעה מעייפות, כי ישנתי טוב וגם היה לי שנ״צ מצוין.

מה שהיה יפה, זה שהלכתי בדרך וחלפה התחושה שאני רוצה להיות לבד, ואפילו רציתי משקה. היה בר אחד פתוח וכשנכנסתי אליו ראיתי את החבורה העליזה שוב. אמרתי להם שהייתי כנראה צריך קצת זמן לבד, אבל הייתה כנראה איזושהי קריאה פנימית לפגוש אותם שובWeiterlesen