Kho Phangan 0.1

אחרי אוטובוס לילה מתיש ומעייף, אני יורד בתחנה מרכזית במחוז סוראט תאני בשעת בוקר מוקדמת.
אפילו השמש עוד לא התעוררה.
שני נהגי מוניות ובעיקר נהגת אחת קרצייה נדבקה אליי ולא הפסיקה לשאול אותי לאן פניי מועדות.
ביקשתי שיגידו לי לאן אני צריך להגיע במידה ואני רוצה להגיע למעבורת לקופנגן.
הנהגת אמרה לי את הכתובת אבל כשביקשתי ממנה לרשום לי את המקום בgoogle maps היא סירבה.
בזמן שאני מחפש תאילנדי אחד שיעזור לי רק לרשום את הכתובת למעבורת הנהגת מונית לא הניחה לי ואמרה לכל מי שניסיתי להיעזר בו שלא ירשום לי את הכתובת באפליקציה, ממש חוצפנית.
היא אומרת לי שהיא יכולה לקחת אותי תמורת 150 באט תאילנדי ואני צוחק לה בפרצוף וממשיך בדרכי, יוצא מהתחנה ועוצר במסעדה ליד לבקש עזרה.
אחרי כמה דקות שניסו לעזור לי שם, הגיע אוטובוס מקומי שאמר לי שהאוטובוס מגיע למעבורת.
ניצלתי את ההזדמנות ועליתי על האוטובוס.
ברגע שאמרו לי לרדת משום שהגעתי לתחנה, לא היה דגים ולא ים, וכמובן שלא מעבורת.
האוטובוס הביא אותי לסוכנות תיירים שבו קונים כרטיס למעבורת, וזה לא מה שציפיתי לו.
אני מתחיל להסתובב ברחבי סוראט תאני, עם מוצילה ותיק גב, נכנס ל7/11 לחדש את השיחות שנגמרו לי.
זה היה סיוט, תקשרתי בגוגל תרגום עם הבחור בדלפק ועד שהוא הבין אותי זה לקח מינימום חצי שעה.
אני רואה עוד סוכנויות, אני נכנס ובודק מחירים.
לאחר מכן אני נכנס לחנות מאפים, היה שם תאילנדי עם מבטא מעולה באנגלית אבל אוצר מילים צר.
בהתחלה הוא חשב שאני רוצה לנסוע לקופנהגן, אבל הסברתי לו שאני רוצה להגיע לקופנגן.
אמרתי לו שאני רוצה להגיע למעבורת ומשם לקנות כרטיס, אבל הבנתי ממנו שנסיעה למעבורת באופן פרטי עם טוקטוק או מונית זה עניין יקר.
כשחושבים על זה לא חשבתי על האופציה לקחת גראב אבל הכל לטובה.
אני חוזר לסוכנות הראשונה שהייתי בא מאחר ועשיתי השוואת מחירים, משם אוטובוס לקח אותי ועוד הרבה תיירים למעבורת ומשם במשך כשלוש שעות עד לקופנגן.
אי החולות הלבנים.
ברגע שאני יורד מהמעבורת אני מתחיל ללכת עם המוצילה ורואה כמה שהאי מבוסס תיירות כמעט לגמרי, אני שם לב שהמחירים גבוהים בהרבה מצפון תאילנד ואני לא אוהב את הרעיון.
הצבתי לעצמי שאני אגיע עד להוסטל בשתי הרגליים שלי, וכך היה:
ספוג זיעה בכל רמח איברי, מתנשף, ורותח מהשמש.
כשאני מגיע להוסטל תאילנדי צעיר מקבל את פניי, אין קבלה, אין מפתחות, לא היה חשמל, ואין מנעול לדלת.
הייתי לגמרי מופתע, רציתי לבטל ולהחליף מקום לינה ודיברתי עם בעל ההוסטל בטלפון שלמיטב הבנתי בכלל לא נמצא בקופנגן.
אני מנסה לבטל ללא הצלחה משום שהזמנתי דרך אתר Booking, ומחליט לתת הזדמנות למקום.
אני עובר לחדר עם מטייל קנדי ביוזמתי ותופס את המיטה שקרצה לי בעין.
לאחר מכן המטייל הקנדי ושמו אברהם, מקפיץ אותי בדרך למסעדה מקומית שם הזמנתי אוכל וממול הזמנתי שייק אננס, ההוצאה הזאת הייתה יקרה יחסית למסעדות מקומיות בצפון אבל אני מבין שזה הוויב של המקום ואחרי הכל זה אי בודד, וזה ברור לי.
העיקר שיביאו לי כבר לאכול.
ברגע שאני מתחיל לאכול ניהיה מבול, הכל נרטב.
אני נדהם ממחזה עיניי שפוגשות במזג האוויר הטרופי בפעם הראשונה.
הכינו אותי לזה שמזג אוויר טרופי הוא פעם גשם ופעם שמש, אבל כשראיתי את זה מול עיני נדהמתי.
תוך כמה שניות השמיים האפורים ממטירים כמויות עצומות של גשם, מזג האוויר נשאר חם והלחות לא נורמלית.
אחרי שהגשם מפסיק, אני ממשיך להסתובב קצת נכנס לסופר לקנות לי ארוחות בוקר שיהיה לי לבקרים, אני קונה חבילת קשיו, חלב סויה, חמאת בוטנים, ולחם.
בדרך חזור להוסטל אני עוצר ב7/11 קונה שישיית מים וממשיך להוסטל.
לאחר מכן מתחיל להחשיך, אני יושב לאכול במסעדה יחסית זולה לאי, הזמנתי קארי ירוק בחלב קוקוס והיה ממש טעים ומשם בדרך חזור שמעתי רעש מהוסטל שיש לו בריכה פתוחה ושם ראיתי את מיקיילה הבריטית שהכרנו עוד בפאי, ומשם המשכתי להוסטל שלי.Read more