ה ע פ ל ה - 20 שעות ללה

מוקדם בבוקר הגענו כמו טאטלה, חצי שעה מראש (6 בבוקר), לנקודת האיסוף של המיניואן.
הוא הגיע בשעה איחור ויצא לדרך רק בשמונה אחרי העמסה של עוד תשעה הודים מהתחנה המרכזית...
סופסוף יום בהיר (בול לביסאיקונד, באסה) ואנחנו רואים את הפסגות המושלגות וירוק מטורף אחרי מסך הגשם של הימים הקודמים.
התחלתי לחשוד כשהדלת של הנהג נפתחת מדי פעם תוך כדי נסיעה. אחר כך כשעשן התחיל לצאת מהידית הילוכים, ומהמנוע, ומהמזגן מקדימה.
מפה לשם, כשהצלחנו לצאת מההיפנוט של הנופים, גם נופלת לה ההבנה שאנחנו לא עוברים את ה20 קמש ונוסעים ככ לאט.
עצירה ועוד עצירה והדרך לא מתקצרת, תא הנוסעים הופך להוט בוקס מעושן ולעומר חולפת מחשבה שאשכרה אנשים מתאבדים ככה.
העשן מסתלסל לתחושות מבחילות בגוף ושורף את העיניים, כשמנסים לפתוח חלון דואה פנימה שלג ומקפיא אותנו.
הוואן מדדה בכבישים שבין 4000-5500 מטר גובה, חוצה פאסים מושלגים ומטפס בסרפנטינות אין סופיות, בחיי שלא חוויתי כזו דרך מדהימה ביופיה.
חושך יורד, הכוכבים משובצים לכל אורך השמיים וזה מזכיר לי נסיעות בערבת הארץ.
בעצירה הבאה אורן ואני משתינים מתחת לשלט בהינדי. מהר מאוד מגיע הודיע מרוגש וכועס ודורש שנשלם 500 רופה קנס בעודו מצביע על הכיתוב בשלט.
זרקנו כמה צעקות בעברית כדי שנסכים לא להסכים ולהבהיר את יחסי הכוחות בזמן שאנחנו חוזרים חזרה לתוך הרכב, איזה יום הזיה.
נרדמים לסירוגין כבר בלי קשר לשעות השינה שצברנו.
הדרך מתמשכת והמזרח שוב דוחק אותנו לתוך חוסר אונים ככ גדול שמביא למצב של השלמה טהורה.
אין בידינו לעשות כלום, מה שיקרה יקרה עד שלבסוף, כנראה, נגיע ללה.
20 שעות קשות עברו עלינו, הגענו באיזה ארבע בבוקר לתחנה נטושה בעיר רפאים.
מנצלים וויפיי של אחד החברה שנוסעים כדי לתקשר עם איילת (שדאגה לנו מאוד ולא נרדמה) ולהבין איפה ההוסטל בו שמורים לנו חדרים.
חצי שעה של הליכה באמצע הלילה כדי לחתום את הדרך כמו שצריך והגענו. לא יאומן.
איילת מקבלת את פנינו מתוך שינה ואנחנו מתיישבים כולנו בספות בחדר להשלים פערים ולראות את האור מתחיל לעלות.
אחרי מקלחת חמה נשכבים במיטה ורק ברגע הזה אפשר באמת להספיד את היום ולפתוח דף חדש.
שיהיה לכולם לילה (בוקר) טוב וחלומות על הנסיעה הכי מפנקת שרק תוכלו לדמיין
פיסRead more