בין קאסול לשחרות

קמים בבוקר ליום 29, אחד לפני אחרון בסדרת יוגה של טראוויס.
אורזים ויוצאים לכיוון הנמל שייקח אותנו לשיקוקו, עוד אי, השלישי בגודלו ביפן, אמור להיות יפה ביותר ושם גם גר מארק.
בחור אוסטרלי, היה בעל חברת ראפטינג באחד הנחלים באי, היה הטרמפ הראשון שלנו ביפן והסכים לארח אותנו אצלו בבית.

מתחילים את הדרך עם טרמפ שהסתובב חזרה לקחת אותנו, ילדה מכווצת בבגאז' ואנחנו עם תיקים על הברכיים שמגיעים עד הגג.
מקדימה סבא עם שער לבן שופע וגוף של חקלאי ולידו נראית כמו הילדה שלו.
תמונה למזכרת ואנחנו על מעבורת.
שעה לשיקוקו, קניות בסופרים, רכבות בדרך למארק, נוף מהחלון והרבה ילדים בתלבושות, תיק ונעליים אחידות.

למרות שהמעברים והאורך טיול הזה דורשים הרבה זמן ואנרגיה אני שמח שיוצא לי לחוות ככה את יפן. בעיקר דרך האנשים אני מצליח לראות מעבר למעטפת המוזיאונית, המוקפדת והאסטטית ולהיכנס קצת פנימה לתוך חוויות אוטנטיות.

מגיעים בערב לתחנת רכבת חשוכה, באמצע שום מקום, בלי אינטרנט ומנסים להבין מה נעשה.
רכב ראשון שמגיע, בחורה חמודה שעובדת בהאפי ראפט, העסק של מארק, מתקשרת אליו בשבילנו ובאותו הרגע הוא מגיע ברכב.
טוב לראות אותו שוב ושהוא בא לאסוף אותנו, אנחנו קופצים עם הציוד בבגאז ויוצאים באזהרה, הדרך תלולה.

עולים ועולים ועולים בערך רבע שעה עשרים דק בעיקולים חדים במעלה ההר.
הכי גבוה שיש, שמאלה, מתמקמים בחדר אירוח ופורסים מזרונים על הרצפה.
מעבירים עם מארק את הערב, במטבח המבולגן שלו, קנינו יין פופקורן ושוקולד ואנחנו זוכים לאירוח מאוד איכפתי ומשפחתי. בירות מהמקרר וכל האוכל מהמזווה לארוחת ערב מאולתרת.

הוא מכין לנו לוז לימים הקרובים, מתקלחים במים שהוא הרתיח על האש וזזים לישון מתחת לארבע שמיכות כבדות מאוד.

השכמה מוקדמת, אור בחוץ ואנחנו סופסוף מבינים לאן עלינו. עמק ענק מלא בעצים צבעוניים מהשלכת וכרית ענן ענקית יושבת באמצע.
קופצים על הבגאז', מארק מוריד אותנו בתחילת מסלול הליכה קצר, וממשיך לעבודה.

ההליכה נגמרת בהאפי ראפט, המקום מעוצב מגניב לאללה, תהיה היום בערב מוזיקה לייב ואנחנו מנצלים וויפיי להזמין טיסה (זול יותר מתחבצ) מהאי חזרה לטוקיו משם נעזוב את יפן.

טרמפ לאיזו צומת להצטייד מחדש לארוחת בוקר, אוכלים סובה, מקבלים לימון יוזו מהזוג שליד, קלפים עד שמארק מסיים לעבוד ומגיע לאסוף אותנו לשתות בירה עם בינו.

בינו, הודי שהכיר את אשתו היפנית בקאסול, עבר להקים בעיר יפנית משפחה עם שלושה ילדי תערובת מדהימים ולפני כמה שנים הגיע לאיזור הכפרי הזה לפתוח מסעדה ולמכור טאלי.
המקום נראה כמו בהודו, על ההרים ממול ואפשר עם משקפת לראות את החדר בו ישנו.
הם מהזוגות המגניבים שפגשתי בטיול, מארחים אותנו עם בירות, סיפורים מעניינים שבין הודו ליפן ואגדה על אוצר יהודי שמוחבא בהר שנלך לטפס מחר.

בינו ומארק מדברים ביניהם יפנית וזה מרגיש כאילו נזרקנו לסדרת אנימה סאטירית. נהננו להיות חלק מהחבורה ואנחנו נפרדים עד ההופעה הערב (אליה בינו יגיע למכור טאלי ומכין לנו במיוחד צמחוני טעים חמישה נפצים)

עולים לראות שקיעה אצל מארק, ההרים בצבע אפור זהב ובמקום ענן מתגלה נחל כסוף שעובר למטה. הנוף הכי יפה שראיתי ביפן.

ההופעה בהאפי ראפט מרגישה כאילו הגענו לקהילה שבין קאסול לשחרות
מלא יפנים מגניבים, לבושים בסטייל פטגוניה חורפי, מלא ילדים קטנים מתרוצצים, דוכני אומנות בירות והופעה רגועה ביפנית אנגלית ברקע.
נשארנו מתעפצים על ספסל מחכים שמארק יהיה מוכן לזוז וכשעלינו חזרה הביתה נפלנו ישר למיטה.
מחר השכמה מוקדמת לקראת טיפוס הרים עם מארק

שיהיה לכולם לילה טוב וחלומות על שילוב של כל המטבחים שביקרתם בעולם לתוך מנה אחת
פיסRead more