התחלה חדשה בקמבודיה - הגענו לפנום פן

קמנו בבוקר, עשינו צ׳ר אווט מהלמפו, וקיבלנו חזרה את ה500 באט פיקדון על המפתח. מראש חישבנו שהסכום הזה יספיק לנו בדיוק לארוחת בוקר מפנקת ונסיעה במונית+מטרו עד לשדה תעופה, אכלנו בתאבון רב, לקחנו מונית והגענו לתחנת מטרו. שם הופתענו לראות שהכל היה ממש מסודר עם שילוט ברור איפה הקו לשדה תעופה, קנינו בקלילות כרטיס, בדיוק שעלינו לרציף הגיע המטרו ונסענו לשדה. היה קצת מוזר להיות בשדה שוב, נזכרנו בפעם האחרונה כשנפרדו פה משל, עבר הרבה בשבועיים האלו, ועכשיו אנחנו כאן אלו שלוקחות את הטיסה. עברנו בקלילות ובמהירות רבה את כל שלבי הביטחון בשדה, ומאחר ונשאר לנו כמה באטות אחרונים הלכנו למכונת חטיפים לקנות קצת אמ אנ אמ והאריבו כדי לנצל הכל עד הבאט האחרון.
הטיסה הייתה קצרצרה וקצת באמפית, חשבנו על של ואיזה מזל שהיא לא חוותה אצ הטיסה הזאת עם החרדות שלה היא כנראה לא הייתה שורדת את זה.
איך שנחתנו יצאנו לבידוקי גבולות הקפדניים וראינו מלא קמבודים שנראים בדיוק כמו עדי לייטר חברה של של מהצבא, מצחיק מאוד מאחר והכי בכלל לא אסייתית. הגענו לאיזור הבדיקות קורונה, רציתי להתקשר לשל בזמן הבדיקה אבל פחדתי מהקמבודים שהיו נראים מאוד רציניים ולא רציתי כבר בהתחלה להסתכסך איתם אז לא התקשרתי. המטוש נכנס לנו כל כך עמוק לאף שהרגשתי שהוא מגיע עד לצד השני של המוח בערך ואחרי הבדיקה עלמה ואני התיישבנו על הספסל דומעות מעין אחת ולא מבינות איך אנחנו היחידות שמביעות סבל מהאירוע המזעזע הזה שקרה לנו עכשיו. חיכינו לתוצאות וכשזה קרה קיבלנו מדבקה ירוקה מהקמבודי הכריזמטי שעושה את עבודתו פשוט נאמנה ויצאנו לחפש את דרכנו לעיר. דן אמר לעלמה בדיוק באיזה תחנה לעלות ואיפה לרדת וגם כמה עולה אז עקבנו אחרי ההוראות והצלחנו לבצע את המשימה בהצלחה ולנסוע באוטובוס הציבורי. למרות שהיינו חכמות ובזמן ההמתנה הארוכה והמיזעת החלפנו את השטר הגדול של ה50 דולר לכסף קטן יותר ומקומי יותר זה עדין לא היה מספיק פרוט כדי לשלם באוטובוס ואיזה מקומית חמודה פשוט שילמה עלינו מכספה. מאוד התרגשנו מהמחווה. במהלך הנסיעה הסתכלתי מהחלון וניסיתי לקלוט כל פרט מידע במקום החדש שהגעתי אליו. הופעתי לראות שילוב כל כך קיצוני של חדש וישן. מטורף כמה במדינת עולם שלישית הזאת משלבת בתוכה גם קידמה והשפעות מערביות.
כשירדנו מהאוטובוס הלכנו עם המוצילות עלמה נפרדה ממני מחוץ להוסטל שלי והמשיכה לכיון ההוסטל שלה עם דן שנמצא ממש במרחק 3 דקות הליכה. קיבל אותי בחור מערבי כנראה אנגלי מאוד נחמד ומסביר פנים. דיבר אנגלית טובה והסביר שהוא היגר לכאן לפני כמה שנים והוא הקים ומנהל את המקום. ההוסטל ממש מעוצב ונראה טוב, למטה יש מן בר מסעדה עם מוזיקה אוכל מערבי ואווירה צעירה וכיפית (עם כמה מבוגרים מערביים שלא ברור לי איך הם ישנים הדורמס, או שהם בעצם לא ישנים פה ורק יושבים בלובי המסעדה… לא יודעת..)
הנחתי את התיקים בלוקר וכשירדתי ראיתי ישראלית יושבת לבד בלובי (דן אמר לי שתהיה פה מישהי שקוראים לה אורי והיא גם מטיילת לבד והגיעה אתמול אז הנחתי שזאת היא) פניתי אליה ואכן זאת הייתה אורי, דיברנו קצת והייתה שיחה ממש נחמדה. שתינו היינו רעבות אז הלכנו ביחד לאכול ארוחת צהרים נודלס, ואחרי הארוחה אמרתי לה שאני צריכה למצוא כרטיס סים כדי שיהיה לי אינטרנט אז הצעתי לה להצטרף אלי לחיפושים. היא הצטרפה והתחלנו במשימה המורכבת. חיפשנו איזה מיקום בגוגל מפס, כשהגענו לשם הוא לא היה קיים בכלל. שאלנו 2 נהגי טוק טוק והם הכיוונו אותנו לאיזה מרקט בהמשך הרחוב. כשהגענו לנקודה לא מצאנו שום מרקט אבל בעל ההוסטל זיהה אותנו אמר לנו שלום וכששאלנו אותו לגבי הסים הוא הכווין אותנו לחנות סמסונג שמוכרים בה טלפונים. הגענו לשם הן נתנו כמה אופציות אבל לא במחיר מספיק טוב וגם האנגלית שלהן לא הייתה ברורה אז לא הבנתי בדיוק איזה חבילה אני קונה, אבל הם הצביעו על חנות ממול ששם יתנו לנו אצ מבוקשנו. הגענו וראינו דוכן exchang. זה לא היה נראה כמו מקום שימכור לנו סים אבל אמרנו שזה שווה את הניסיון וגילינו שזה בדיוק המקום שאותו חיפשנו. קניתי לעצמי סים עם חבילה והייתי מאוד מרוצה מעצמי שהצלחתי למצוא את מבוקשי לבד בכוחות עצמי ללא המלצות או מיקומים של דן/עומר. כשהדלקתי את האינטרנט גיליתי 3 שיחות שלא נענו מדן. חזרתי אליו וקבענו לשבת בלובי של ההוסטל שלנו לאיזה בירה טובה כולנו ביחד. הלכנו להוסטל ועלמה ודן הגיעו, הזמנו קנקן בירה, שלאחריו הגיע גם ריפיל של עוד קנקן, דיברנו צחקנו קצת התעדכנו והייתה אוירה טובה. אני, שמאוד מתאמצת ללמוד קצת מהשפה החמרית המקומית ניסיתי שוב לתרגל על המלצר את המילה צמחוני, ואחרי שתיקן אותי וצחק עליי כמה פעמים הוא הצביעה על הבחור המערבי שישב בשולחן מאחוריי ואמר לי שהיא יודע לדבר את השפה וכדאי לי לנסות לתרגל איתו. פניתי אליו והתפתחה בנינו שיחה ממש מעניינת שבה כבר לגמרי איבדתי את השיח בשולחן עם עלמה דן ואורי. קראו לו סטבן והוא סיפר לי שהוא מספרד ובא לטייל במזרח לפני שלוש שנים ממש כמוני, הוא טייל בתאילנד ואז כשהגיע לקמבודיה התחילה הקורונה. הוא חשב שייקח לזה חודש חודשיים לעבור ולכן נשאר כאן ומפה לשם הוא נשאר לגור כאן מאס ועובד בתור מורה לאנגלית. הוא סיפר לי מלא דברים על העם הקמבודי, על האוכל, הממשלה, התרבות והמעמדות, במה רובם עובדים, איך הם מתנהלים ועוד ועוד סיפורים…. הופתעתי לשמוע שהכל פה מתנהל באופן פרטי, אין שירותים של המדינה, אין פיקוח ואין חוק. בגלל זה למשל אין בכלל אוטובוסים ציבוריים, אי אפשר למצוא פה תחנה מרכזית עם אוטובוסים כמו של מטרופולין כי הכל פרטי דרך סוכנויות ולא דרך חברה ציבורית שמפעילה תחבורה ציבורית במדינה. היה מרתק וגם ממש מרגיע ומעודד. הוא סיפר שהעם הקמרי ממש נחמד והמקומיים פה ממש מקסימים, וכל השמועות על הגניבות הן נכונות רק לאיזור הזה של פנום פן שאנחנו נמצאים בו עכשיו (כמו איזור של תחנה מרכזית שגם בארץ זה יהיה איזור לא סימפטי להסתובב בו לבד), ורק צריך להיזהר על הטלפון כי פשוט ממש קל לכייס ולמכור את זה.
במהלך השיחה דן ועלמה כבר הלכו לתחנה הבאה לחפש בננה לוטי, אז התקשרתי אליהם להצטרף אליהם לקינוח. התגלה שכיוונתי אותם למקום הלא נכון והם כבר פרשו לחדר אז הלכנו רק אורי ואני לדוכן. הזמנו לוטי שהיה ממש טעים וממש שונה מתאילנד והוא תכלס יותר דומה למין פנקייק מגולגלוואח אבל נחמד מאוד, וסיכמנו בזאת את היום כי העייפות מאתמול כבר ממש מורגשת ומחר קמים מוקדם למוזיאון.
סך הכל יום ראשון מאוד מוצלח ומעודד בפנום פן. אני מרגישה שממש בא לי לתת הזדמנות לסיבוב בצפון למרות שהבנות כבר לא שם וכנראה לשם פניי מועדות להמשךRead more