תוריזם חופים וטיולים
  • Day233

    סיכום טיול

    August 1 in Israel ⋅ ☀️ 31 °C

    היי לכל קוראי הנאמנים
    אתם בטח מצפים לפוסט מפציץ לסיכום הטיול אז אשתדל לספק את הסחורה…
    בכפר קטן בהודו בשם ״טוש״ התיישבנו של ואני לארוחת בוקר במסעדת הבית הכי טובה בעמק, ולידנו היה עוד שולחן של ישראלים. ניגש אלינו בחור בשם נדב, הוא לא ממש בטיול גדול, אלא בא לכמה שבועות לטייל בהודו ועוד לא החליט אם הוא ממשיך את הטיול שלו או חוזר לארץ ללימודים ואת חווית הטיול בעולם הוא הולך לפצל בקפיצות קטנות ליעדים בחופשות סימסטרים בזמן הלימודים. התחילה שיחה שבה הוא שאל אותנו הרבה שאלות על החוויות שלנו בטיול ומה ההבדל לדעתנו בחוויה של טיול רגיל לחול לבין ״הטיול הגדול של אחרי צבא״ ומשם עלו לא מעט מסקנות.
    אני חושבת שמעבר לזה שהכל משתבש לטובה ובאמת יש לי המון למי ועל מה להודות בטיול יש הרבה דברים שלמדתי בטיול ואקח איתי הלאה גם לפעמים הבאות שאטוס לטייל בחול וגם בכללי לחיים.
    1. הדבר הראשון שלמדתי - זה איך מטיילים בכלל. כל מה שידעתי על טיולים עד כה היה מהוריי היקרים שלקחו אותנו מגיל אפס לחול וגם סיפרו לנו לא מעט סיפורים על הטיול שלהם בהודו ונפאל. התחלתי את הטיול בתאילנד, זה היה אמור להיות נחיתה רכה של שבועיים ומשם זה הפך לחודשיים..ראיתי את כל המדינות כמין טיול הכנה לקראת נפאל - שזה כמובן שיא הטיול מבחינת תרבות וטרקים, בדיוק כמו שהיה להורים שלי. דיי מהר הבנתי שיש המון דרכים לטייל שהם גם לא רק טרקים, ויש המון מדינות מדהימות ומיוחדות וכמה כל מדינה שונה מהשנייה. המון תרבויות ודברים מעניינים לראות חוץ מנופים יפים שלא יצא לי לחוות במדינות שטיילתי בהן עד עכשיו בעיקר באירופה.
    2. הדבר הבא שלמדתי זה -איך להיות מטייל בתוך המדינה ולא תייר שבא לבקר. זה לא דבר פשוט וכמו כל דבר חדש בחיים זה משהו שצריך ללמוד אותו. טיילתי עד עכשיו המון וראיתי המון עולם, אבל זה פעם ראשונה שעשיתי את זה בעצמי וגם פעם ראשונה שחוויתי חוויה תרמילאית, שהיא שונה מחוויה של תייר בחול. דווקא התקציב המוגבל שהוא כאילו גזירת גורל או אילוץ בתוך הטיול הארוך היה מבחינתי הזדמנות להמון דברים. כשהתקציב מוגבל לומדים לטייל בדרך המקומית, לנסוע באוטובוס מקומי ולא לקחת מונית, לומדים למצוא בכל מקום את המסעדה של המקומיים, לדבר ולהכיר, ומגיעים למקומות אותנטיים שהתיירות נתנה שם דריסת רגל. זה פתח לי עולם שלם של הזדמנויות וחוויות שאני מאוד שמחה שיצא לי לחוות אותם והייתי רוצה גם לאמץ את זה לפעמים הבאות שאטיל בעולם ולזכור תמיד שכסף אולי קונה זמן ונוחות, אבל הוא לא קונה חוויות.
    3. הטיול הגדול מכניס אותך למים מיינסט שאין לחץ, ו״יש לנו את כל הזמן שבעולם״. המיינדסט הזה מאפשר לך לראות את הטיול בצורה אחרת. לא מרגישה שנתקעתי הרבה זמן במקומות בגלל שידעתי שיש לי את כל הזמן שבעולם ושזה ״עיכב״ אותי. אבל אני כן מרגישה שהידיעה שיש לי זמן אפשרה לי לא להיות בתחושה של לחץ להספיק דברים ולסמן וי על דברים ולרוץ מאטרקציה לאטרקציה. בסוף בפועל גם אם הייתי יודעת שיש לי זמן מוגבל כנראה הייתי עושה את אותם דברים. אבל התחושה הייתה אחרת.
    4. להיות כל כך הרבה זמן עם תיק על הגב ולעבור מהוסטל להוסטל זה מתיש ומעייף וקשה ולפעמים צריך גם לנוח. דווקא הימים האלו שהיינו נחים, עוברים מבית קפה לבית קפה, משחקים ומדברים.. יושבים יום שלם במסעדה ונקלעים לשיחה מעניינת עם מקומי בשולחן ליד או מלצר אולי היו הימים הכי כיפים שלי בטיול. באמת לא צריך הרבה, לא כסף ולא ריגוש.
    5. וזה מוביל אותי למסקנה הבאה שלי שיותר קשורה בחיים שאליהם אני רוצה לחזור לארץ. כל התקופה האחרונה השגרה שלי הייתה הטיול. לא הייתה לי שגרה אחרת של מחויבויות, של עבודה, משפחה או שום דבר שאני צריכה או חייבת לעשות. ובשגרה לפעמים נמצאים בעשייה ולפעמים נחים. אי אפשר כל הזמן להיות בטורים גבוהים. וזה לימד אותי גם על הקצב שבו אני רוצה לחיות את החיים שלי בעבודה, בלימודים, וגם בחופשות ובזמן הפנוי שיש לי בין לבין כל העיסוקים. ולא לייצר מצב של זמן שגרה עם מחויבויות (עבודה, לימודים, משימות ומטלות שוחקות), וזמן חופשה (מנוחה ונופש). החיים הם גם וגם וצריך לשלב גם וגם ולא לחיות מסופ״ש לסופ״ש ולחכות מתי תהיה החופשה הבאה שלי.

    עדין מתקשה לעכל את כל מה שעברתי בתקופה האחרונה ושאני עכשיו בדרכי חזרה הביתה..בטח לאור הנסיבות שבעקבותיהם אני חוזרת, אבל גם זה חלק מהחיים.
    תודה לכל מי שהיה שותף לחוויות שלי בטיול, נתראה בקרוב בארץ❤️
    Read more

    Yael Botser

    מדהים!

    רעיה וולקן

    נהדרת 🤩❤

    y n

    הלוואי שבאמת תצליחי ליישם את תובנה מספר 5. גאה בך מאוד, ילדה שלי

    Kineret Nadel

    גאה בך מאד על הכל😊

     
  • Day233

    אגם סונג קול

    August 1 in Kyrgyzstan ⋅ ⛅ 12 °C

    קמנו בבוקר כשארוחת בוקר מחכה לנו ביורט בגאסט האוס
    בדיוק בשעה 9 כמו שקבענו חיכה לנו נהג ג׳יפ קירגיזי שלא יודע מילה באנגלית שבא לאסוף אותנו לאגם סונג קול.
    התחלנו את הנסיעה בעצירה לקניית בקבוקי מים, ואז עוד עצירה למילוי שמן ברכב, ואז עוד עצירה לדלק, וזהו אנחנו מוכנים לצאת לדרך.
    מגובה 1800 התחלנו לטפס לעבר האגם שנמצא בגובה 3,000.
    נסיעה בנוף יפיפה, שבשלב מסוים הפך לכביש עפר.
    בשלב מסוים באחד מקטעי העלייה הרכב התחמם אז הנהג יצא מהרכב, שלף דלי (שהכינותי מראש), התחיל לשאוב מים מהנחל ולצנן את המנוע.
    לאחר סיום עבודות התחזוקה המשכנו במעלה הדרך, עברנו את הפס בגובה 3,747 מטר, ונפרס לפנינו נוף מרהיב של האגם ומסביבו מרבדי דשא וסוסים לצד מקבצי אוהלי יורטים.
    ב11:30 הגענו ליורט שלנו, קיבלה את פנינו קיריגזית נחמדה שאפילו דוברת אנגלית.
    הנחנו את הציוד ביורט ואבא יצא לצלם תמונות מסביב, מאחורי האוהלים חנו רכבים שמאחד מהם הושמעה מוזיקה קירגיזית וחבורת ילדי הלשכה הקיגיזית עמדו שם ורקדו ליד הרכבים.
    אחת מהרוקדות סימנה לאבא להצטרף ובמפתיע אבא נענה להזמנה והצטרף למעגל המחוללים (זה בניגוד לפרוטוקול גבהים שאומר שעליו לשכב ולנוח לצורך התאקלמות).
    מרוב הפתעה (ואולי דאגה) הצטרפתי למעגל ורקדנו עם החבורה.
    לאחר מחרוזת שירים בלתי נגמרת החלטנו לפרוש בשיא כדי לאפשר לאבא לחזור לפרוטוקול ומשם דגלנו בגישה של מינימום תזוזה.
    החלטנו ללכת לשבת באגם אבל הקירגיזית המאחרת רדפה אחרינו וקראה לנו לבוא לאכול. ביורט חדר האוכל חיכה לנו מרק קר עם אטריות ומין ירק משונה ברוטב צ׳ימיצ׳ורי - נראה נורא, נשמע נורא, אבל הטעם נהדר.
    לצד זה קיבלנו מומו תפוחי אדמה בצורת פיתה ששוחה בשמן והתה לא הפסיק לזרום לכוסות.
    לידינו בארוחה ישב זוג - הגבר קירגיזי בדיוק מסיים לימודי אורטופדיה, ואשתו גרמניה במקור.
    התפתחה שיחה בנינו והוא אף הכין לנו קפה.
    התחיל לרדת גשם אז חזרנו ליורט שלנו ואבא נפל לשנצ רפואי.
    בזמן הזה קראתי ספר, גם קצת נרדמתי וקמתי, הסתובבתי בחוץ לשחק עם ילדי הלשכה והתחברתי עם הבנות של המשפחות שמנהלות את המקום.
    קראתי לאבא לקום מהשנצ, כמובן רק אחרי שווידאתי שיש קפה מוכן.
    עשינו קצת בייביסיטר לילדי הלשכה והשתעשנו איתם עד שהגשם הבריח את כולם למחסה באוהלים.
    קראו לנו לארוחת ערב - מרק בטעם שומר ונקניקיות מעושנות, ותבשיל גולאש.
    הגשם שוב ירד, הפעם בחוזקה, ונשאבנו לשיחות ארוכות כמו שרק אנחנו יודעים עד שהלכנו לישון.
    למחרת קמים בבוקר ואחרי אחרות בוקר וקצת הסתובבות נפרדנו מהאגם והתחלנו בנסיעה חזרה לקוצ׳קור.
    הגענו להוסטל, ישר אבא התקשר לסבתא לשמוע איך עבר הניתוח של סבא, אבל הם עוד היו בהמתנה מחוץ לחדר ניתוח. כשאבא ירד לשירותים קיבלתי את ההודעה, סיפרתי לו מה קרה ומשם התחלנו את מסע שלנו חזרה לארץ.
    הלכתי לדבר עם אילגיז ולעדכן אותו שלא נישאר לישון כאן הלילה, הוא הקפיץ אותנו לתחנה המרכזית ומשם ישר לקחנו מרטרושקה חזרה לבישקק.
    הגענו עם המונית להוסטל, יצאנו לסיבוב בעיר ואבא הראה לי את המקומות שהוא הספיק לראות ביום שהיה לו פה לפני שהגעתי. שיחזרנו את רגע ההצלחה וקנינו שוב את המגנום מדובר, ומשם חזרנו לחדר למנוחה קלה. 4 בבוקר יוצאים לשדה, טיסה לאיסטנבול ואז לנתב״ג. זהו אנחנו בארץ, מי היה מאמין
    Read more

    רעיה וולקן

    אפילו הקירגזים הופתעו מהרקדן המושלם, שלא לדבר על הקירגזיות....

     
  • Day230

    הדרך לקוצ׳קור

    July 29 in Kyrgyzstan ⋅ ⛅ 23 °C

    קמנו בבוקר בגאסט האוס המפנק שלנו, קיבלנו מגבת והיה מים חמים במקלחת ועוד הרבה פסיליטיז שלא זכיתי להם כבר תקופה ארוכה.
    יצאנו לחיפוש אחר מקום לאכול בו ארוחת בוקר ואם נמצא גם קפה אז מה טוב .
    להפתעתנו מצאנו מקום ממש נחמד ואפילו דיי מערבי, עם קפה טעים וסנדוויץ סלמון.
    אחרי ששבענו הלכנו לסיבוב קצר בשוק שנקרא אוש בזאר - הרבה תבלינים, פירות, מאכלים מקומיים, בגדים ושטויות שמוכרים בכל שוק.
    עשינו סיבוב קצר קנינו פטל ובננות לנסיעה ומשם לקחנו מונית לתחנת מרטרושקות.
    הנהג מונית הוריד אותנו וישר קפץ עלינו בחור ושאל לאן אנחנו רוצים לנסוע.
    שמנו את התיקים בבגאז של הואן, שאלנו מה המחיר, בהתחלה הוא אמר 1,000 לכל אחד. אני חשבתי שהוא התכוון ל5,000 לכל אחד, זה היה נראה לי יקר אבל בכלל לא חשבתי להתווכח על המחיר, ואז הוא סוג של התמקח עם עצמו ואמר בסדר תשלמו רק 500 לאחד.
    הנסיעה שחשבנו שתקח 7 שעות עברה דיי מהר, וכבר בצהרים הגענו ליעד.
    לקחנו נהג מונית לגאסט האוס שעשינו לו בוקינג מראש, הייתי צריכה לנווט את הנהג ימינה ושמאלה עם הידיים והשמשה של הרכב הייתה מנופצת לגמרי, אבל לפחות הכיסא של הנהג היה בשמאל כמו שצריך ולא הפוך כמו שקורה פה בחלק מהרכבים.
    פגשנו את אילגיז הבעלים של המקום שאיתו דיברתי, הוא הראה לנו את החדר בגאסט האוס ממול של דודה שלו כי אצלו התארחה קבוצה גדולה באותו היום, והוא גם נתן לנו המלצה ללכת לטיול ופיקניק לנהר ליד העיר.
    יצאנו לחוצות קוצ׳קור לכיוון הנהר, בדרך רעמים מאיימים עלינו אבל אנחנו היינו אמיצים (או כאלה שלא מבינים רמזים) והמשכנו ללכת.
    כשהגענו לנהר התחיל טפטוף קל, ליד גדות הנהר הכל ירוק ויפה, הרים מסביב, היה מרעה של סוסים, פרות וכבשים, וכמה קירגיזים שישבו שם.
    בדיוק כשהגענו לנקודת הפיקניק האידיאלית אזהרות המסע התממשו והתחיל לרדת עלינו גשם.
    ניסינו להסתתר מתחת לשיח קוצני, ואבא קצת נרטב, באמת מחזה לא נעים, אבל למזלנו היה שקית תפוצ׳יפס מישראל, פטל ובננות שקנינו בשוק בבוקר שהצילו את המצב.
    אחר כך חזרנו לעיר ובהמלצת אילגיז הלכנו לארוחת ערב במסעדה מקומית שהייתה ממוקמת בחוֹר מרכזי. קיבלנו תפריט בקירגיזית שוטפת כמובן, חצי מהמנות לא היה זמינות אבל בסוף בזכות גוגל טרנזלייט והרבה מוטיבציה הצלחנו להזמין משהו נחמד.
    משם חזרנו ברחובות החשוכים של קוצ׳קור אל הגאסטהאוס ישר לערב פולקלור. בתוך האוהל יורט היו שלושה נגנים שניגנו ושרו לנו מוזיקה מקומית, ואפילו קיבלנו קצת הסברים מהבן דוד של אילגיז שידע לדבר אנגלית.
    בתום הערב פתחנו בשיחת רעים עם זוג טורקים שהתארחו במקום ושמענו עוד קצת על התרבות הקירגיזית ואפילו צפינו ביוטיוב בסדרת סרטונים אין סופית של המשחק הלאומי שלהם שנקרא קוק בורו - משחק שמטרתו לקלוע לסל בטון גדול גופה של עז (אחרי שכרתו את ראשה) כשאר השחקנים רכובים על סוסים.
    אחרי יום מהנה ומלמד הלכנו לישון
    Read more

  • Day229

    האיחוד!

    July 28 in Kyrgyzstan ⋅ ⛅ 31 °C

    אבא נחת ב7 בבוקר ויצא משדה התעופה לפי ההנחיות המדוייקות ששלחתי לו מראש.
    8:30 כבר היה בכניסה לגאסט האוס המושלם שסגרנו לנו ממש במרכז בישקק ליד השוק של אוש בזאר.
    קירגיסטנית יפיפיה שהייתה בקבלה קיבלה את פניו ונתנה לו להתרווח בחצר החמודה עד שיהיה אפשר להיכנס לחדר.
    אני התעוררתי לי בדלהי, יצאתי מהחדר ואחרי התמקחות קלה תפסתי מונית לשדה.
    טיסה לקזאחסטן עם קונקשין מתיש ומשם לבישקק.
    בשלב מסוים כדי להעביר את הזמן אבא יצא לסיור בעיר.
    עיר רחבת ידיים, רגועה ושקטה..עם בתים ישנים ורעועים לצד מבנים מפוארים של הממשל בעיצוב אירופאי-סובייטי. בשלב מסוים החום קצת העיק אז אבא השתולל והרשה לעצמו לקנות קולה ומגנום מקומי (5.5 מתוך 5 דרקונים) - כל זה בעלות של דולר אחד בלבד. נ.ב. מחיר הדלק פה 2.5 שקל לליטר לעומת 8.2 שקל בישראל כיום.
    ככל שעברו השעות ההתרגשות והמתח לקראת המפגש גבר יותר ויותר…
    לקראת ערב אני נחתתי, יצאתי מהשדה וישר לקחתי מרטרושקה לכיון העיר.
    המפגש בגאסטהאוס אחרי 7 וחצי חודשים היה מרגש מאוד, לא היו דמעות כמובן, כיאה לצד הפולני של המשפחה אבל מיד צילמנו סלפי ושלחנו לכולם.
    השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת אז מיהרנו לקחת מונית ולנסוע לצד השני של העיר לאסוף משם שקי שינה שישראלים השאירו לנו. משם המשכנו לארוחת ערב במסעדה קוריאנית שהמליצו לנו עליה והייתה באמת נחמדה מאוד, לאבא זה היה חריף אבל הוא התמודד בגבורה רבה. דיברנו והתחלנו להשלים פערים עד שהעייפות ניצחה והחלטנו לחזור לגאסטהאוס לסשן אריזות וארגונים ומשם ישר לישון.
    Read more

  • Day228

    זה שיר פרידה

    July 27 in India ⋅ ☁️ 31 °C

    סבא וסבתא היקרים שלי אני מתנצלת שלא הקפדתי לכתוב פנגייונים לאחרונה ובטח נורא דאגתם.. הנה השלמה של כל אירועי השבועים האחרונים במיוחד בשבילכם ❤️

    החגיגה ממשיכה במתנ״ס
    הגיעו גם חוגי בישול, עוד ועוד צורפות, עליות לupper daramkot ושוב סיבוב קניות במקלוד, ויוגה עם שיבה כמובן…
    פגישה עם בני - הודי בעל הוסטל בדרמקוט שאח של נובה פעם התארח אצלו כשטייל כאן אחרי הצבא, הוא אירח אותנו לצ׳אי וארוחת בוקר וגם ניגנו ושרנו שירי חסידים בעברית ביחד, היה ממש מפגש מעניין וכיפי שאחר כך המשיך לנסיעה לסופ״ש של נובה ונעה אצלו בבית בדרמסאלה, ואנחנו נשארנו שלושתינו - של תאיר ואני לסופ״ש רגוע בדרמקוט.
    של שינתה תכניות וקנתה כרטיס חזרה לארץ מוקדם מהצפוי, דבר שקצת ערער את הסדר הקיים וגרם לי גם לכל מיני תחושות ומחשבות בנושא לקראת החזרה שלה הביתה וסיום התקופה שלנו ביחד, וגם לקראת החזרה שלי הביתה שממשמשת ובאה.
    לפני ששל לקחה את הסליפר חזרה לדלהי ישבנו רק שתינו לזמן איכות של סיכום טיול עם השאלות שכתבנו מראש, ממש בול בסגירת מעגל וסיום שהיינו צריכות.

    אז זה שיר פרידה
    לכל הרגעים הטובים והמשמחים
    לכל הרגעים הכואבים והקשים
    לכל הרגעים שבהם צחקנו עד שכואבת הבטן
    ולרגעים שבהם התרגשנו עד שהלב יצא מהחזה
    לכל האנשים שפגשנו בדרך והיו חלק מהמסע של שתינו
    לכל מה שלמדנו אחת מהשניה, אחת על השניה, וגם כל אחת על עצמה
    זה שיר פרידה
    תודה לך שותפה נדירה על תקופה מיוחדת וחברות מופלאה
    וההמשך בפרייבט טקסט זה לא לקריאה

    הימים המשיכו ברוגע, סוף סוף של הלכה אז גילינו שאפשר לשבת בדיוק 4 אנשים בכורסאות במסעדה של המוןלייט, וגם 4 זה מספר מעולה בול למונית.. מצאנו את עצמנו חבורה מוזרה שכל מה שמחבר בנינו זאת בעצם של והיא בכלל לא פה
    הלכנו למפלים עם עדי ואבא שלו (שגם אותם הכרנו בזכות של), שבועיים פה בדרמקוט רבתי, עם מלא ימים טובים למפלים ומזג אויר בהיר אבל שום דבר לא גרם לנו לצאת מכאן עד שאבא של עדי בא ולא השאיר לנו ברירה.. כמובן שהיה יום גשום בלי ראות טובה בכלל, ובכל זאת נהננו מאוד
    ארוחת פרידה של מרקי טנטוק, הבנות ממשיכות למנאלי ואני האחרונה שנשארת פה לעוד שלושה ימים עד הנסיעה לקירגיסטן.
    קיבלתי גם שוב סטפה של כסף מבחור זר (הפעם לפחות היה הסבר לדבר..) והודות למניש הצלחתי גם להחזיר אותה לבעליה.
    הלכנו מניש ואני לבגסו להיפרד ממאיה, ישבנו לאכול איתה צהרים, מאיה ואני מדברות בנינו בעברית ומניש לא מבין, מאיה ומניש מדברים בניהם בהודית ואני לא מבינה… סך הכל משעשע ביותר. חזרנו דרך מקלוד אחרי סיבוב קניות אחרון והבאנו גם מתנת פרידה לרוהיט.
    דלהי עברה בנעימים (הלם שאני אומרת את זה אבל כך היה), הרבה ישראלים, הרבה קניות, ויאללה ממשיכים ליעד הבא

    לסיכום הודו
    אין הרבה מסקנות רק אגיד שהיה נפלא, והלוואי שאדע כל חיי לא לשפוט ולקבל החלטות לפי דעות קדומות. בכלל לא רציתי להגיע להודו בהתחלה, וזה התברר כהחלטה נהדרת
    נמסטה (שוב)
    או יותר נכון - ביי חיים שלי
    Read more

    Kineret Nadel

    מרגש אהובונת💖

    אנחנו כל כך מתרגשים לקרוא אותך. המשיכי להינות עם יוסינו... ומתגעגעים לראותך בארץ. [סבתאסבא]

    כתבת מהמם כרמלי. מתגעגעת❤️‍🔥 [איה]

     
  • Day214

    המתנ״ס של הודו

    July 13 in India ⋅ ☁️ 20 °C

    יום אחרון בקאסול שעובר ברגוע, מתכוננות לקראת הסליפר שהולך להביא אותנו הלילה לדרמסאלה.
    נחות, שותות קפה טסטר צ׳ויס, אוכלות חומוס ויוצאות לתפוס את האוטובוס לוקאל לבונטר. נסיעה לא כזאת כיפית של שעתים ואז עוד המתנה של שלוש שעות בבונטר עד שמגיע הסליפר. דרמסלה, הידועה בשמה - המתנ״ס. זה היעד האחרון שלנו פה בהודו והתכנון זה לפגוש פה את תאיר חברה של של שבאה מהבית לטייל חודש בהודו, להישאר ולהשתקע פה בערך שלושה שבועות לעשות סדנאות ולנוח עד הטיסה לקירגיסטן.
    הגענו ב5 בבוקר לדרמקוט הכפר ליד דרמסאלה שבו ישנים הישראלים - הכל סגור, עדין חושך ויורד גשם. הבית חבד גם היה נעול אבל מצאנו 2 ישראלים שגם הגיעו באוטבוס לילה, נכנסנו לבית חבד דרך החלון כדי להעביר שם כמה שעות ולישון על המזרונים עד שהכפר יתעורר ונוכל לחפש לנו הוסטל.
    סבב השוואות מחירים בהוסטלים שהפעם כלל סטנדרטים יותר גבוהים מבדרך כלל, מאחר והכוונה זה להישאר בהוסטל לתקופה ארוכה. בסוף מצאנו את הטוב ביותר עבורנו ופרקנו את התיקים. כןכן ממש פרקנו! בידיעה שהציוד לא יחזור לתיק בקרוב ונעבור למקום אחר, והיה בזה משהו מרגש וכיפי שקצת חיכיתי לו שיקרה כבר אחרי כל כך הרבה זמן.
    תאיר הגיעה והצטרפה לחגיגה, הלכנו לשבת בבית קפה התל אביבי שממש מתחת להוסטל שלנו, עובדים שם מניש ורוהיט שנראה שהולכים להיות חברים טובים שלנו (ושל כל הישראלים שנמצאים פה). כל ישראלי שנכנס אומר שלום, נותן חיבוק, הם זוכרים את השמות של כולם, יכולים לשבת איתנו תוך כדי לעבודה לאכול איתנו בשולחן, קיצר צחוקים.
    בערב הולכות לארוחת שישי אצל מאיה - נפאלית שהייתה מטפלת אצל מבוגרת בישראל ולמדה להכין שם אוכל ישראלי טוב, משם הגיעה להודו ועכשיו יש לה מסעדה של אוכל ישראלי והודי, וכל שישי בערב היא עושה ארוחה גדולה לישראלים.
    למחרת העברנו יום של הורדת פאניקה בדרמקוט רוב הזמן בקפה של מניש ורוהיט, קצת סיבובי קניות…. תאיר ואני גם קצת טיילנו בכפר מעבר לרחוב של הישראלים, וחוץ מזה שהאירוע כמעט הסתיים באסון בהתקלות עם פרה זה היה כיף ונהנתי מההזדמנות לדבר ולהכיר אותה קצת יותר. ביום ראשון כבר קמנו ליום מלא בעשייה, התעוררנו עם שעון מעורר ולמרות הגשם מונסון שירד בחוץ הלכנו ברגל תאיר ואני עד לבאגסו הכפר ליד כדי לפתוח את הבוקר ביוגה עם שיבה, הודי מבוגר שעושה כל יום שיעורים.
    משם לחוג צורפות של שלוש שעות ואז ארוחת ערב ומלא משחקי קלפים.
    הימים הבאים המשיכו בערך באותו הלוז -בין בתי קפה, חוגי צורפות ויוגה וקצת הסתובבות גם במקלוד
    עד כה ימים מוצלחים וכיפים בדרמסאלה בדיוק כמו שדמיינתי. גשם יורד בחוץ כל היום אבל זה לא מפריע בכלל כי אנחנו בעיסוקים בסדנאות או מעבירים את הזמן במסעדות עם אנשים טובים ואוירה כיפית
    Read more

  • Day208

    קמנו באיטיות בהוסטל בטוש, ואחרי ארוחת בוקר ושיחה מעוררת השראה עם ישראלי נחמד שפגשנו שם, התחלנו את הדרך שלנו חזרה לקאסול. באמצע הנסיעה בלוקאל ירדנו בכפר בשם מניקאראן הסתובבנו שם במקדשים ובשוק ועשינו שם כמה רכישות רציניות. משם עלינו שוב על הלוקאל והגענו לקאסול להוסטל החמוד שלנו. התכנון מחר זה לעלות למלאנה שזה כפר מענין שיש בו קהילה קטנה וסגורה, הם לא כל כך אוהבים אורחים לכן רצינו לעלות לשם רק לסיבוב קצר של כמה שעות לראות את המקום ולחזור. אומרים שהם חושבים שהם קדושים או משהו כזה והם לא נוגעים בזרים ומפחדים שאנשים שלא מהכפר יכנסו ויש להם עיניים בהירות וכל מיני דברים כאלה שעניינו אותנו מאוד.
    קמנו בבוקר, הלכנו לפריקאסול מסעדת הישראלים בעיר (היא כל כך כשרה שהם סגורים בשבת). בעודנו שותות קפה טסטר צ׳ויס שיובא במיוחד מהארץ המלצר ההודי במסעדה אומר לנו שהיה בלאגן בלילה בגלל הגשם קרסו כמה בתים ואנשים נסחפו לנהר, מדובר על 15 נעדרים וכרגע העיר נצורה והכבישים חסומים לשני הכיוונים בגלל מפולות וקריסות על הכביש.
    הופתענו לשמוע, כמובן חשדנו כי אנחנו לא מאמינות לכל מה שהודים אומרים לנו, תמיד יש להם איזה אינטרס, אבל אחרי כמה בירורים באמת הבנו שזה נכון ואנחנו תקועות בעיר. לא נורא, לא בוכים על כביש שקרס.
    החלטנו להסתובב קצת ואז בצד הדרך ראיתי הודי עם דוכן תיקון נעלים. יש הרבה כאלה תמיד יושבים בצדי המדרכות בערים והחלטתי לבקש ממנו שימרח לי ווקס שקוף על הנעלי טיולים שלי. הוא היה מאוד נחמד ואפילו אמר שהוא זיהה אותנו הולכות אתמול ברחוב בכפר מניקאראן.
    אחרי שסיים את עבודתו הנאמנה שאלתי אותו מה המחיר והוא מלמל משהו כמו 18,000 או 1,800 משהו לא ברור. שאלתי אותו שוב כמה, חשבתי שהוא מדבר על 180 רופי, והוא אמר אוקיי אני יכול לעשות לך ב1,500. אמרתי לו שאין סיכוי שזה המחיר ושיגיד בבקשה את המחיר האמיתי. בעודנו מתווכחים בינתים עברו שם עוד שני ישראלים שאנחנו מכירים והישראלי אמר שהוא יביא גם את הנעלים שלו לשים ווקס כמו שלי. הוא הביא את הנעלים והוא אמר לו בלי בושה מול הפרצוף שלי שזה יעלה 500.
    התעצבנו שנינו החלטתי לשלם לו350 ולא רופה יותר למרות שלא הגיע לו והלכנו משם.
    למרות הגשם בלילה היה מזג אויר טוב לאורך היום וישבנו במרפסת עם ספרים בצ׳יל והעברנו את הזמן בכיף.
    בערב היה ניסיון להגיע לאיזה מסיבה בגג בהוסטל של הישראלים הדבר נחל כישלון מוחץ ואחרי קינוח מאנצ׳נאטס (טעמנו בפעם הראשונה והיה טעים מאוד) פרשנו לישון.
    למחרת בוקר רגוע, אכלנו חמשוקה מוצלח במיוחד ועלינו על לוקאל לבונטר. המתנה של שלוש שעות ואז סליפר שהביא אותנו עד לדרמקוט שבה נעביר את התקופה הקרובה ככל הנראה עד סוף הזמן שלנו בהודו
    Read more

  • Day205

    טוֹש ויום הולדת לי 🎉

    July 4 in India ⋅ ⛅ 16 °C

    בוקר בפולגה הקסומה, אורזות את חפצינו ומתחילות מסע רגלי של 40 דקות עם רמקול ואוירה עד לצומת שמתחבר לכביש הסלול, וממנה כבר עלינו על מונית שלקחה אותנו עד לכניסה לטוש. הכפר כולו שיושב על צלע ההר משקיף לעמק מהמם ומלא בגועל נפש של חרא ובוץ במדרכות-ממש הודו קלאסי.
    רצינו לבחור הוסטל עם מרפסת כיפית אז עלינו עד לקצה הכפר ושם מצאנו את ביתנו ליומיים הקרובים.
    העברנו את היום בהיכרות עם הכפר וארוחת ערב שווה במסעדה טובה.
    למחרת בוקר היום הולדת שלי, של העירה אותי עם שירי יום הולדת, ובחוץ במרפסת חיכתה עוגת שוקולד עם נרות ובלונים. התרגשתי מאוד ולא מספיק זה גם קיבלתי סרטון מהמם עם ברכות יום הולדת מאמא ואבא שלי היקרים. חיכה לי גם בטלפון הברכת יום הולדת הכי טובה ומרגשת ומצחיקה שיש מנטוש וזה באמת שימח אותי ממש לקבל את הברכות היפות האלה מהם.
    של סיפרה שאתמול בערב היא הלכה למצוא מאפיה והזמינה את העוגה (בקושי רב הסבירה להם שהעוגה צריכה להיות בלי חשיש, וזה היה מורכב להבנה אבל בסוף זה צלח) וגם דיברה עם מישהי בכפר ושמעה ממנה על מקום נחמד שאפשר ללכת אליו היום. אחרי הבוקר הכיפי הזה החלטנו לאכול ארוחת בוקר ולצאת בהליכה רגלית של כמה שעות למפלים ולכפר קטן ליד טוש ממש בהמשך העמק בעקבות ההצעה ששל קיבלה.
    הגענו למפלים והם היו נראים כיפים ממש אז כמובן שהייתי חייבת להיכנס למים למרות שלא הבאנו בגד ים. אבל אתם יודעים איך אומרים במשפחת נדל - רק כשלא מביאים בגד ים בסוף נכנסים. ככה זה.
    ישבנו ארוכות ליד המפלים קראנו ספרים והיה שקט קצת בלי קליטה לכמה שעות זה תמיד טוב ומרגיע. משם המשכנו בהליכה עד לכפר קוּטלה, זה דרש מאיתנו טיפוס שלא ציפינו אלינו אבל לבסוף הגענו והיישבנו לתה ופטפטנו לנו.
    חזרה בריצה קלה עד לטוש וכשהגענו להוסטל התיישבתי לענות לכל ההודעות שסיננתי כל היום/במקביל מקלחות, וירדנו שוב למסעדה האהובה עלינו לארוחת ערב.
    היה יום מושלם לחגוג בו יום הולדת בחול אחרי כל כך הרבה שנים שאני רגילה לחגוג בצופים זה היה נחמד פעם ראשונה לחגוג בצורה אחרת ולמרות שהייתי רחוקה מהאנשים החשובים בחיי הרגשתי מוקפת בהמון אהבה וזה היה לי כיף להרגיש ככה.
    Read more

  • Day196

    טרק מרקה ואלי

    June 25 in India ⋅ ☀️ 11 °C

    אחרי האנפורנה אני נדרתי לעצמי נדר שאני לא עולה יותר לטרק בגבהים (סרטון תיעוד בפינגייון האחרון של האנפורנה). אבל מה לעשות נדרים לחוד ומעשים לחוד, ובסוף מצאתי את עצמי יוצאת לטרק של 4 ימים כשביום האחרון ישנים בגובה 4,800 שזה הכי גבוה שישנתי עד כה, ועולים לפס ב5,200 בערך, אולי קצת יותר. מה נעשה, אמרו שזה הנופים הכי יפים אז אי אפשר לפספס.
    יצאנו חבורה גדולה מאוד של 11 אנשים, היומיים הראשונים היו באמת קלים, הליכה במישור לא יותר מדי קילומטרים. יצא לי לדבר קצת עם אורן ועילי ואלמוג וכל שאר החבורה ולהכיר יותר (כולם חברים של עלמה כמובן, חוץ מניצן וגלעד שהצטרפו אלינו). את היום הראשון סיימנו יחסית מוקדם, אבל המשימה האמיתית הייתה למצוא גסטהאוס. פתחנו חמל צעקות על ההר כדי לתאם בין כל הרצים בשטח שחיפשו גסטהאוס מתאים לנו שיכול להכיל 11 אנשים. לבסוף איזה דידי קראה לנו מרחוק כי הילדים בכפר הריצו את השמועה שיש חבורה גדולה של אנשים שמחפשים גסטהאוס לישון בו הלילה וכך מצאנו אחרי שעתיים של חיפושים את המקום המושלם.
    ישנו כולנו ביחד בחדר גדול, אחרי דאל באט משובח ביותר (באמת בין הטובים שאכלתי עם מלא עדשיםם), והיה גם צחצוח שיניים משותף שהיה מצחיק ביותר, כולנו סביב ברז אחד.
    ביום השני כבר הפקנו את הלקח ומצאנו בקלות מקום לישון לכולנו. היום השלישי היה כבר יותר מאתגר, עם עלייה לא פשוטה שדרשה הרבה אנרגיות והליכה שלא נגמרה עד למחנה אוהלים שראינו אותו אולי איזה קמ וחצי קדימה, וזחלנו אלמוג ואני לאיטנו הליכה שהרגישה כמו נצח עד שהגענו למחנה.
    היום הרביעי, היום של הפס, התחיל ב6:30 בבוקר. אחרי ארוחת בוקר של דייסה טובה התחלנו לטפס, שוב אלמוג ואני וגם איילת איתנו הפעם זוחלות לאט לאט עד שהגענו לפסגה. כאב לי הראש ולא הרגשתי טוב, הגעתי לפס, לא עברו חמש שניות וכבר התחלתי לרוץ ולהתגלגל למטה כמה שיותר מהר. כמו כל פס מרגיש כאילו עברנו ליקום מקביל, כל הירידה לאורך ואדי/קניון מטורף מלא בסלעים בצבעים של סגול וירוק שנראים לא אמיתיים. עצרנו לארוחת צהרים כרגיל עם הלאנצ בוקס שקיבלנו לדרך, ולבסוף אחרי הליכה דיי מייאשת הגענו סוף סוף לכפר שבו חיכו לנו בדייקנות יתרה הנהגים החמודים שלנו. נסענו חזרה ללהה, בדרך חשבתי כבר על רשימה של דברים שאני צריכה לעשות איך שמגיעים כדי לתקתק את כל המשימות, במטרה לחזור כבר היום בערב או גג מחר למנאלי. הרגשתי שמיציתי את להה וזה הזמן שלי לחזור.
    עשיתי קניות והוצאתי עוד כסף וגם נסעתי לתחנת אוטובוס כדי לקנות כרטיס, הנהג מונית שלקח אותי ממש עזר לי ולבסוף מצאנו מונית משותפת שיוצאת מחר ב5 בבוקר, קיוויתי בכל ליבי שזאת לא עקיצה וכל מה שנשאר לי זה כרגיל לדבוק באמונה באדם. מקסימום הלכו 500 רופי, וגם ככה עוד לא הייתי בטוחה שאני נוסעת לפני שאני מדברת עם של. חזרתי להוסטל והתארגתי מהר לארוחת שישי, אפילו לא הספקתי לארוז את המוצ׳ילה. ישבנו כולנו, ואחרי הארוחה ושיחה עם של הבנו סופית שאני נוסעת, ואנחנו נפרדות לכמה ימים עד שהיא תחזור למנאלי ביחד עם כל החבורה. חזרתי להוסטל לארוז ונפלתי לישון לכמה שעות בודדות.
    4:00 שעון מעורר, מקווה בלב שהנהג מונית באמת יבוא בזמן לקחת אותי לתחנת אוטובוס, ירדתי לרחוב וכמובן שהוא לא בא אז התחלתי במסע רגלי של 2.5 קמ עם כל התיקים לכיוון התחנת אוטובוס, מקווה שרק הנהג מונית הבריז ולא כל העסקה עם הג’יפ גם היא לא אמיתית.
    בדרך עצרתי מונית, היו שם הודים שנסעו לשדה תעופה אז התחננתי שיעלו אותי גם. זה בדרך שלהם גם ככה ואין אף מונית אחרת ברחוב. הם הסכימו והגעתי לתחנת אוטובוס בול בזמן ולשמחתי הרבה גם הרכב למנאלי חיכה שם.
    נסיעה של 17 שעות, עם מוזיקה הודית/מוזיקת פופ בקאבר הודי ברמקולים, עצירות בדאבה בדרך. רוב הדרך עברה חלק עד ה20 קמ האחרונים בכניסה למנאלי שלקחה 4 שעות של עמידה בפקקים וחוויתי את הודו בשיא תפארתה מה שנקרא. אפילו הנהג היה נחמד ועשה מעבר לתפקידו כדי לעזור לי והעיקר שבסוף הגעתי למנאלי. התמקמתי בהוסטל, לא מאמינה שאתמול בבוקר עוד הייתי בפס ועכשיו אני כאן, וקרסתי לישון כמובן בלי שעון מעורר.
    Read more

    גם כבר ארץ לא נהוג לקחת טרמפים - בייחוד בנות לבד [מישהו לרוץ איתו]

    6/26/22Reply
     
  • Day190

    מסיבת פיג׳מות

    June 19 in India ⋅ ☁️ 7 °C

    הימים בלה עברו בכיף, הגענו ליום התאפסות שתכלס כלל יום אינטנסיבי של הסתובבות בכל העיר והמיין בזאר. ביום למחרת בעיקר התעסקנו בלשכנע (להתחנן) לישראלים שיבואו איתנו לשלושה ימים טיול בנוברה ואלי כדי שנמלא את כל המקומות בואן ויהיה לנו מחיר טוב.
    כל סיבוב בעיר התאהבנו בה יותר, הנוף של ההרים המדבריים עם השלג פשוט מהמם ביופיו, האוירה הרגועה, האירוח הנעים והאנשים הנחמדים, שלא כל כך תואמת את הודו.
    ניצן חברה שלנו שהצטרפה לחבורה העבירה לנו יוגה וזה היה ממש כיף, ובאחד הימים עלינו גם לshanti stupa לקראת השקיעה לתצפית יפה יפה על העיר, וכמובן אכלנו מלא אוכל הודי מקומי וטוב.
    ביום שישי יצאנו חבורה עליזה של 12 ישראלים לנוברה ואלי. נסיעה מטלטלת ומתפתלת כרגיל, אבל עברה באוירה טובה וכמובן מוזיקה להרמת המורל. עצרנו בדרך בדיונות חול ונהננו מכמה דקות של אווירת דרום אמריקה בנסיעה עם הטרקטרונים בדיונות. אחרי ארוחת טובה בדאבה ליד נסענו לכפר שבו נישן הלילה. החבורה שלנו ירדה בכפר לסבב חיפוש הוסטלים וה6 הנוספים המשיכו לכפר הבא לעוד איזה אטרקציה של רכיבה על גמלים שאנחנו בחרנו לוותר עליה הפעם.
    בגאסט האוס הראשון שנכנסנו אליו פגשנו איזה דידי ממש נחמדה, היו שם רק 2 חדרים לישון וזה לא הספיק לכולנו… היא לא הייתה טובה כל כך באנגלית אבל רצתה מאוד לעזור אז הצלחנו לתקשר ולבסוף היא אמרה שנבוא אחריה לגאסט האוס אחר שבו יהיה מקום לכל הישראלים לישון ביחד.
    אחרי הליכה של איזה 15 דקות לפרברי הכפר הגענו לאיזה בקתה חמודה עם מרחב של סלון גדול שבו כולנו נוכל לישון ביחד על מזרונים על הרצפה. ממש מקום חדש ויפה שנבנה לאחרונה ונפתח לאירוח לפני 3 חודשים, בדיוק כמו שניצן ואני רצינו שיהיה היום בערב, ואפילו ממש מעל ומעבר לכל דימיון. גורל? קארמה? או סתם מזל? לא נדע אף פעם…
    העברנו את הערב בכיף בהוסטל, בזמן שכל המשפחה - דודים אחים ונכדים הגיעו כדי להכין לנו ארוחת ערב חגיגית של יום שישי. בהוסטל בחדר ליד ישן גם איזה הודי שהוא יוטיובר מטייל ומתעד את הטיול שלו בהודו. הוא כמובן צילם אותנו בארוחת שישי וגם ביקש שכל אחד יספר מה הוא הכי אוהב בהודו.
    לקראת השינה פרסנו את כל המזרונים והשמיכות והלכנו לישון באוירה קוזית חבורה של ילדים חמודים ומאושרים.
    קמנו לעוד יום שהוצג לנו כנסיעה של 4 שעות עד לאגם Pangong lake, בסוף מצאנו את עצמנו שוב תקועים 10 שעות בתוך הואן וכשהגענו התחלנו לחפש גאסטהאוס שיכול להכיל את כולנו. כפר ראשון, ועוד אחד והמשכנו עוד לכפר השלישי ולבסוף מצאנו את המקום המושלם בכפר הכי יפה באגם. מהר מהר החלפנו לבגדים תרמיים ורצנו להינות מדקות אחרונות של גולדן האוור. שוב דאל באט והפעם הולכים לישון שלושה אנשים ביחד במיטה במקום על מזרונים.
    הוחלט שקמים לראות את הזריחה, אז כיוונו שעונים ובסוף רק עלמה דן ואני הרציניים שבחבורה קמנו, לקחנו איתנו ג׳בל וכיסאות ושמיכה וישבנו ביחד מול האגם כמו חבורת זקנים. האמת שהזריחה לא הייתה כזאת מיוחדת אבל היה כיף לקום מוקדם ולהינות מכמה שעות רגועות באגם לפני הנסיעה בכביש המתפתל חזרה ללה.
    Read more