Phedi -> Muktinath היום האחרון של הפס!

השכמה ב4:00 בבוקר.
תחושה כללית שעוד מעט יש הקפצה לחיילים, או מסע כומתה, או סתם בוקר שחור בצה״ל.
הכל קפוא, יש קצת חששות לקראת היום אבל בעיקר התרגשות בלב לגולת הכותרת היהלום שבכתר - הפס! שזהו כפי שנאמר היום האחרון והכי קשה בטרק, שזה משהו שהוא קצת קשה וקצת כיף.
הצלחתי להתארגן, להתחבש ולארוז את כל המוצילה בלי לצאת מהמיטה כשהרגליים שלי עדין מכוסות בשמיכה, כבר הצלחה ראשונה ליום.
התכנסנו בחדר אוכל, דחפנו בכוח כמה ביסים של דייסה דיי מגעילה אוירת אוכל בבית כלא, שהרי צה״ל לימד אותנו שאין שעה ואין סטנדרטים לארוחת בוקר וצריך אנרגיות ליום הזה. לקחנו כל אחד איזה חתיכת פת לחם שיהיה למקרה חירום טייק אווי לדרך (למרות שהאמנו שזה ישאר בתיק ונאכל צהרים כבר בכפר אחרי הפס).
יצאנו לדרך, בהצלחה לכולם!
שעה וחצי של טיפוס מייגע עד לhigh camp שהרגיש כמו נצח. התחלנו בחושך עם פנסים ולאט לאט הגיע האור הראשון, מטפסים מטפסים ובקושי מתקדמים בגלל הקושי בגובה.
הגענו לhigh camp. עברנו 330 מטר גובה ונשאר עוד איזה 470. נשימה עמוקה והמשכנו.
עכשיו מתחילים ללכת גם בשלג. מדי פעם קצת מישור, חוצים גשר, ואז עלייה חדה של סוללת מצדה.
בשלב מסוים כמובן איבדתי את החבורה, הם התקדמו קדימה, ודינס ואני לאט לאט מאחורה. לא יודעת למה הגובה משפיע עליי כל כך אבל אני הולכת יותר לאט מכולם בשלושה ימים האחרונים. אין דבר זה מה שיש וצריך להקשיב לגוף. עדין בניסיון להישאר באנרגיות טובות, קצת קופאת מקור אבל ממשיכה לטפס ונהנת מהנוף המטורף של ההרים המושלגים מכל כיוון.
אם חשבתי שההתחלה עד לhigh camp cl הרגישה כמו נצח, גיליתי שזה היה החלק הקל, וזה עבר דיי בקלות לעומת ההמשך. הולכת כמה צעדים ועוצרת להתנשם כאילו רצתי מרתון. גמורה מעייפות חסרת אנרגיות, פשוט הרגשתי שאני בפול גז על מנוטרל ברמות הכי גבוהות שהרגשתי בחיים שלי. נזכרתי שיש לי פת לחם בתיק, ניסיתי לאכול כמה ביסים וזה באמת עזר לי ונתן קצת אנרגיות להמשך. איזה מזל מי חשב שנשתמש בזה בכלל. לפחות לא כאב לי הראש ולא כלום והרגשתי מצויין, רק הגוף לא זז. שזה גם מתסכל, כי אם אני מרגישה כל כך טוב למה הגוף שלי מגיב ככה?
ממשיכים ללכת בשלג וכל 20 מטר בערך יש עמוד שמסמן את מסלול. נראה לי שעצרתי בכל עמוד לנוח. וכשאני אומרת עצרתי הכוונה היא ממש להתיישב לאיזה דקה כדי להוריד דופק ופאניקה. כבר לא הצלחתי להסתכל על הנוף, לא נהניתי מהדרך, ורק רציתי לסיים את הפס הזה. אני לא מכירה את עצמי ככה וזה היה ממש מתסכל החוויה הזאת, שלמרות שאני במקום מטורף אני לא מצליחה לראות את מה שקורה כרגע מסביבי, הייתי לבד עם עצמי והמחשבות שלי כי כולם התקדמו קדימה ולא ראיתי כלום באופק, לא הצלחתי להתייחס לכולם חוץ מהעובדה שהגוף בוגד בי ולמרות שבראש אני כל כך רוצה להמשיך ללכת הגוף פשוט לא יכול וכל שניה עוצרים. כאילו קיבלתי זריקה קדימה בזמן לעוד איזה 60 שנה כשאני אהיה זקנה ולא אוכל לזוז. באסה. מי רוצה להיות בגיל 23 ולהרגיש כלוא בגוף של בן אדם בן 80..
רק איזה 10 דקות לפני הפס היה אפשר לראות אותו מרחוק. הגעתי הנחתי את התיק והתיישבתי ליד עלמה בכיסא שקצת מוגן מהרוח. לא הספקתי לנוח רגע וכבר תוך שניה כולם יוצאים מהבקתה, עושים תמונה עם השלט של הפס, ומתחילים בריצה לרדת למטה. לדעתי לא הספקתי להיות שם יותר מ10 דקות… רק דחפתי מהר כמה ביסים מהסניקרס לפני שהתחלנו לרדת כמובן.
מהרגע שעברנו את הפס והתחלנו לרדת זה הרגיש כאילו עברנו ליקום יקביל. אוירה קצת מדברית כזאת, ככל שיורדים נהיה יותר ויותר חם. הנוף נראה אחרת, והכי חשוב שפתאום בשניה שיורדים הגובה לא משפיע בכלל. איזה מוזר. הרי גם בירידה מתאמצים, אבל זה לא בא לידי ביטוי בגובה בנשימה וכאלה. הירידות זה הצד החזק שלי, ושמחתי ממש שסוף סוף לא אהיה לבד מאחורה, גם כשיכולתי ללכת יותר מהר לפעמים העדפתי להיות עם כולם בקצב ולרדת ביחד.
ירדנו וירדנו, בדרך התקלפנו מכל שכבות הבגדים שעלינו, החלפנו כובע כי השמש קפחה עלינו, עצרנו לנוח כמה פעמים בדרך ולבסוף הגענו לכפר ועצרנו לארוחת צהרים. כאמור קמנו ב4:00, הוצאנו מלא אנרגיות, והשעה הייתה כבר 14:00 אז היינו מורעבים. אכלנו נרגענו וסיימנו את הטרק בעוד שעה אחרונה של הליכה רגועה יחסית עד למוקטינאת, שזה כפר דיי גדול שבו מסיימים את הטרק.
נכנסנו לחדרים, מקלחת חמה, והורדת פאניקה רצינית. הזמנו ארוחת ערב וחיכינו לה איזה מיליון שנה עד שהיה מוכן, האוכל היה דיי מגעיל אבל אכלנו בכל זאת והלכנו לישון. לא כל כך מנחם כמו שציפינו שיהיה אבל אין דבר מחר נגיע לפוקרה ומחכים לנו איזה שבועיים שהמטרה בהם היא בעיקר לא לעשות כלום. להיתקע שם כמו ישראלים טובים ולהעביר את הזמן בכיף ובצ׳יל. וכמובן לקבל את פניהם של כל החוזרים מהאנפורנה מאחר ואנחנו בערך החלוצים הראשונים של העונה בגל הזה שאחריי ההולי. כבר הוחלט שמי שלא רגוע בפוקרה ומחפש אטרקציות ותעסוקות יכול ללכת לקנות לעצמו איזה שרוואל שיעזור לו להיכנס לאוירה רגועה יותר.
זהו טרק ראשון מאחורינו, מי היה מאמין!
כמובן שהחלטנו לוותר על המעיינות החמים, קנינו כרטיסי ״דלוקס״ לאוטבוס, אבל תנו לי לגלות לכם, דלוקס - זה לא!!
אם רק היה כביש לנסוע עליו זה היה יכול להיות נחמד… נשאר רק לשרוד את נסיעת הזוועות ולהגיע לפוקרה הבנויה. אמן.Read more