מראה שחורה

קמנו בבוקר קצת עפוצות אבל חייבים להספיק מלא דברים אז התארגנו ויצאנו לדרך. נכנסו לרכבת התחתית, עדין מנומנמות מסתכלות סביבנו ושמנו לב שכל האנשים סביבנו עם אוזניות ובוהים בטלפונים. ממש ככה. אף אחד לא מדבר, לא מסתכל מסביב, כל אחד תקוע במסך שלו בצורה קיצונית מאוד. זה ממש בלט לי לעין ובעקבות זה כל המשך היום פתאום ראיתי את כל הטכנולוגיה והקידמה בצורה קצת שלילית. הרגשתי ממש שאני בפרק של מראה שחורה וזה מפחיד לחשוב שככה העולם שלנו ייראה. נכון, יש תחבורה מדהימה בעיר, והיא מלאה בעצים וירוק, הכל נקי ויש סדר והכל ברור, אבל מרגיש שיש הרבה ריחוק, שזה גורם לאנשים להיות כבויים, קמים בבוקר נוסעים ברכבת עם הראש בטלפון, מגיעים למשרד יושבים שם כמה שעות ובסיום היום עבודה חוזרים הביתה. כמעט לא ראינו ילדים מסתובבים בסינגפור. לא ראינו אנשים צוחקים, מדברים, נהנים מהחיים כמו שראינו עד עכשיו במדינות המזרח… וזה קצת עצוב לחשוב על זה ככה.
ירדנו בתחנה של הגנים הבוטניים והתחלנו להסתובב שם. גם הגן הזה כמובן כולו מתוכנן היטב באסטטיות רבה ועם מגוון עצים וצמחייה רחב ביותר. התיישבו שוב לקפה יקר כמו אתמול כי חייבים ואחרי שהתעוררנו והתאוששנו קצת מהבוקר המשכנו להתקדם לכיון הקניון. אומרים שזה קניון ענק ועתידני כזה והוא נמצא באיזור הכי יקר של סינגפור בשדרה של מלא חנויות וקניונים ובניינים מטורפים. נסענו לשם, האמת לא כזה עתידני הקניון. קצת מסכי טאצ, עמדות הטענה לטלפונים וכל מיני כאלה. רוב הקניון נמצא עמוק עמוק באדמה שזה דיי מטורף אבל לא מורגש במיוחד כשמסתובבים בו, והמבנה מבחוץ מאוד מיוחד ועתידני קצת כמו הכיפות הגיאודזיות שהיינו בהן אתמול אבל חוץ מזה לא התרשמנו במיוחד…
יש לנו זמן והספקנו לעשות את הדברים שהיו חשובים לנו אז החלטנו שאנחנו רוצות לעלות על הרכבת ולנסוע עד לתחנה האחרונה כדי לנסות לראות משם את גבול מלזיה ובכללי את פרברי העיר. נסענו איזה שעה ומשהו, ובסוף מסתבר שהתחנה שרצינו להגיע אליה סגורה והרכבת נעצרה וסיימה את הנסיעה איזה כמה תחנות לפני. ככה שיצא שלא הגענו לשום מקום אבל בדרך ראינו מהחלון את רוב העיר וזה היה מענין ומגניב לראות כמה באמת כל פינה בעיר הזאת היא נקיה ומתוכננת היטב, בניינים יפים ומסודרים, אין דבר כזה בלוק ישן של בניינים, קצת כמו כפר סבא הירוקה עם גינות דשא ובניינים מסודרים בשורות רק שזה ככה כל העיר כולה.
חזרנו ברכבת את כל הדרך חזרה עד לעוד קניון אחר שעוד לא היינו בו. ומשם נסענו חזרה להוסטל למנוחה קצרה. יצאנו שוב בערב במטרה לנסות לעלות על הרופ טופ של הבנין הגבוה בסינגפור. יש שם בריכת אינפיניטי ומסעדה בגג. ידענו שיש סיכוי שלא יכניסו אותנו אבל היינו חייבות לנסות ואכן כך היה הסתובבנו וחזרנו משם עם זנב בין הרגלים. נסענו לאיזור הArab street וישבנו שם בבר מסעדה ברחוב שמרגיש קצת כמו פלורנטין/יפו. נשאר לנו מעט דולרים אז הלכנו לסבו אילבן והאמת שהצלחנו עם מעט דולרים להוציא משם הרבה דברים אז היינו מרוצות וכשסיימנו עם הטופסולוגיה לטיסה הלכנו לישון.
מסקנות מסינגפור -
1. העתיד והטכנולוגיה זה ממש מגניב אבל גם מפחיד קצת. אין ספק שאני יותר מתחברת לטבע שהוא טבעי מאשר טבע שהאדם נגע בו. קצת הטרידה אותי המחשבה ששום דבר בעיר הזאת לא טבעי, לא מעשה ידי אדם. זה מרגיש לא אמיתי ומנוכר ואני רק יומיים וחצי פה לא יודעת איך אנשים חיים ככה חיים שלמים.
2. אוכל סיני זה טעים
3. אחרי שחייתי במחירים כל כך זולים כל כך הרבה זמן אני חושבת שאנחנו לגמרי משוגעים שאנחנו מוכנים לשלם כל כך הרבה כסף על דברים בישראל. זה לא נורמלי לשלם 60 שקל על סלט!!! ואנחנו כל פעם ממשיכים לתת לזה יד ולזרוק את הכסף שלנו. באמת שאני רוצה להפסיק להיות חלק מהדבר הזה כי זה פשוט הזוי, וכשראיתי אנשים יושבים ככה במסעדות יקרות (ביחס לדוכני רחוב שיש פה בכל פינה) הרגשתי שהם מוזרים ופראיירים ואני לא מצליחה להבין למה הם עושים את זה. אבל אני מאמינה שאני אחזור לארץ ואני אחזור להיות חלק מזה כי זה כל כך עניין חברתי וקשה לי לראות את עצמי בוחרת דרך אחרת ומשלמת על זה מחיר חברתי שאני לא רוצה לשלם.

לסיכום,
הרגשתי כאילו לקחתי רגע הפסקה מהטיול הגדול, מהמזרח והעולם השלישי שאני מטיילת בו כבר חצי שנה. קפצתי לרגע לעולם המערבי שאני רגילה לחיות בו, והאמת שזה היה רענון נחמד, שמחתי לכמה ימים ללכת על מדרכה בעיר לשם שינוי ולא לחשוש לחיי שכל רגע ידרסו אותי. שמחתי שלא כל רגע מישהו צעק לעברי כדי שאבוא לקנות משהו מהחנות שלו. שמחתי שלא היה מלא צפירות בכביש, ושלא חששתי לקבל קלקול קיבה.
ועכשיו במעבר חד - נוסעים להודו!
שיהיה לנו בהצלחה!Read more