טרק מרקה ואלי

אחרי האנפורנה אני נדרתי לעצמי נדר שאני לא עולה יותר לטרק בגבהים (סרטון תיעוד בפינגייון האחרון של האנפורנה). אבל מה לעשות נדרים לחוד ומעשים לחוד, ובסוף מצאתי את עצמי יוצאת לטרק של 4 ימים כשביום האחרון ישנים בגובה 4,800 שזה הכי גבוה שישנתי עד כה, ועולים לפס ב5,200 בערך, אולי קצת יותר. מה נעשה, אמרו שזה הנופים הכי יפים אז אי אפשר לפספס.
יצאנו חבורה גדולה מאוד של 11 אנשים, היומיים הראשונים היו באמת קלים, הליכה במישור לא יותר מדי קילומטרים. יצא לי לדבר קצת עם אורן ועילי ואלמוג וכל שאר החבורה ולהכיר יותר (כולם חברים של עלמה כמובן, חוץ מניצן וגלעד שהצטרפו אלינו). את היום הראשון סיימנו יחסית מוקדם, אבל המשימה האמיתית הייתה למצוא גסטהאוס. פתחנו חמל צעקות על ההר כדי לתאם בין כל הרצים בשטח שחיפשו גסטהאוס מתאים לנו שיכול להכיל 11 אנשים. לבסוף איזה דידי קראה לנו מרחוק כי הילדים בכפר הריצו את השמועה שיש חבורה גדולה של אנשים שמחפשים גסטהאוס לישון בו הלילה וכך מצאנו אחרי שעתיים של חיפושים את המקום המושלם.
ישנו כולנו ביחד בחדר גדול, אחרי דאל באט משובח ביותר (באמת בין הטובים שאכלתי עם מלא עדשיםם), והיה גם צחצוח שיניים משותף שהיה מצחיק ביותר, כולנו סביב ברז אחד.
ביום השני כבר הפקנו את הלקח ומצאנו בקלות מקום לישון לכולנו. היום השלישי היה כבר יותר מאתגר, עם עלייה לא פשוטה שדרשה הרבה אנרגיות והליכה שלא נגמרה עד למחנה אוהלים שראינו אותו אולי איזה קמ וחצי קדימה, וזחלנו אלמוג ואני לאיטנו הליכה שהרגישה כמו נצח עד שהגענו למחנה.
היום הרביעי, היום של הפס, התחיל ב6:30 בבוקר. אחרי ארוחת בוקר של דייסה טובה התחלנו לטפס, שוב אלמוג ואני וגם איילת איתנו הפעם זוחלות לאט לאט עד שהגענו לפסגה. כאב לי הראש ולא הרגשתי טוב, הגעתי לפס, לא עברו חמש שניות וכבר התחלתי לרוץ ולהתגלגל למטה כמה שיותר מהר. כמו כל פס מרגיש כאילו עברנו ליקום מקביל, כל הירידה לאורך ואדי/קניון מטורף מלא בסלעים בצבעים של סגול וירוק שנראים לא אמיתיים. עצרנו לארוחת צהרים כרגיל עם הלאנצ בוקס שקיבלנו לדרך, ולבסוף אחרי הליכה דיי מייאשת הגענו סוף סוף לכפר שבו חיכו לנו בדייקנות יתרה הנהגים החמודים שלנו. נסענו חזרה ללהה, בדרך חשבתי כבר על רשימה של דברים שאני צריכה לעשות איך שמגיעים כדי לתקתק את כל המשימות, במטרה לחזור כבר היום בערב או גג מחר למנאלי. הרגשתי שמיציתי את להה וזה הזמן שלי לחזור.
עשיתי קניות והוצאתי עוד כסף וגם נסעתי לתחנת אוטובוס כדי לקנות כרטיס, הנהג מונית שלקח אותי ממש עזר לי ולבסוף מצאנו מונית משותפת שיוצאת מחר ב5 בבוקר, קיוויתי בכל ליבי שזאת לא עקיצה וכל מה שנשאר לי זה כרגיל לדבוק באמונה באדם. מקסימום הלכו 500 רופי, וגם ככה עוד לא הייתי בטוחה שאני נוסעת לפני שאני מדברת עם של. חזרתי להוסטל והתארגתי מהר לארוחת שישי, אפילו לא הספקתי לארוז את המוצ׳ילה. ישבנו כולנו, ואחרי הארוחה ושיחה עם של הבנו סופית שאני נוסעת, ואנחנו נפרדות לכמה ימים עד שהיא תחזור למנאלי ביחד עם כל החבורה. חזרתי להוסטל לארוז ונפלתי לישון לכמה שעות בודדות.
4:00 שעון מעורר, מקווה בלב שהנהג מונית באמת יבוא בזמן לקחת אותי לתחנת אוטובוס, ירדתי לרחוב וכמובן שהוא לא בא אז התחלתי במסע רגלי של 2.5 קמ עם כל התיקים לכיוון התחנת אוטובוס, מקווה שרק הנהג מונית הבריז ולא כל העסקה עם הג’יפ גם היא לא אמיתית.
בדרך עצרתי מונית, היו שם הודים שנסעו לשדה תעופה אז התחננתי שיעלו אותי גם. זה בדרך שלהם גם ככה ואין אף מונית אחרת ברחוב. הם הסכימו והגעתי לתחנת אוטובוס בול בזמן ולשמחתי הרבה גם הרכב למנאלי חיכה שם.
נסיעה של 17 שעות, עם מוזיקה הודית/מוזיקת פופ בקאבר הודי ברמקולים, עצירות בדאבה בדרך. רוב הדרך עברה חלק עד ה20 קמ האחרונים בכניסה למנאלי שלקחה 4 שעות של עמידה בפקקים וחוויתי את הודו בשיא תפארתה מה שנקרא. אפילו הנהג היה נחמד ועשה מעבר לתפקידו כדי לעזור לי והעיקר שבסוף הגעתי למנאלי. התמקמתי בהוסטל, לא מאמינה שאתמול בבוקר עוד הייתי בפס ועכשיו אני כאן, וקרסתי לישון כמובן בלי שעון מעורר.Read more