מתנה לעצמי

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם"
מריאן ויליאמסון/לירון דבורה אפל

סיפורים של חברים תמונות ושיחה אחת לאבא ואמא שלרגע לא התלבטו בתשובה שלהם ששכנעה אותי סופית - אני מטפסת אל הפסגה של הפוטוסי 6088 מטר.

מדידות אחרונות של מעילים, סים ואמפנדס של בוקר ויאללה עולים על הואן. יש התרגשות באוויר מהולה בלחץ היסטרי שלא מרפה אף אחד לא באמת יודע למה נרשמנו ואיך נסיים את השלושה ימים האלה,
חלק על כדורי גובה כבר יומיים רק מהמחשבה, חלק לוקחים תוך כדי ואני עם אמונה בלב והוראות של וויליאם ובנתיים הכדורי גובה עוד לא יצאו מהתיק.
9 בנים 3 בנות ואינסוף מדריכים.
עצירה בעיירה בדרך ושני מלאכים קטנים משחררים קצת מהלחץ באוויר.. פשוט צריך להגיע ולראות בעיניים. הדימיון הורג אותנו.

מגיעים אל הבייסקאמפ 4800, עולים על ציוד טיפוס וקרוקס(?) ומתמקמים בעליית גג לקראת ארוחת צהריים שאחריה נעלה להתאמן בטיפוס קרח.
חוץ מחולצה וטייץ תרמי, נעלי קרח, מכנסי סערה, שני מעילים, מסיכת פנים, חמצוואר, כפפות סקי, שק שינה, כל אחד מקבל גם גרזן וקסדה, רתמה, חותלות וקרמפונים.
כדי לשמור על יציבות צריך ללכת קצת באלכסון כאילו יש לך שפשפת תוך כדי הליכת מי מתעסק. המדריכים מדלגים להם ואנחנו כמו חבורה של טמבלים מדדים בטור ארוך אחריהם למעלה למעלה. הטיפוס על הקרח עם הגרזנים קשה וכיף בצורה מפתיעה, קרח עף לכל מקום, הרגליים מחליקות אם הבעיטה לא מכל הלב והידיים מתחילות לעשות איתך ברוגז בשלב מסויים.
קפואים עייפים ומתרגשים עוד יותר ממקודם אנחנו חוזרים אל המחנה לארוחת ערב ולילה רגוע של שיחות וקלפים.
שני מזרונים שתי כריות ומחר קמים בתשע לארוחת בוקר בפאנן
לילה טוב מלא בציפיות מכוסות סקביאסRead more