ברוך הבא למועדון ה6000

פוטוסי יום אחרון
*פוסט ארוך במיוחד ליום ארוך במיוחד*

23:15 עדיין אתמול, קמים להתארגנות הכי מהירה שהייתה לי בחיים. האמת שלא קר נורא וזה מקל על הכל. עולים על כל השכבות האפשריות לוקחים רק את הציוד שצריך לטיפוס ומים (והחמוציות האהובות שלי), תה קוקה אחד ועוגיות כי איך אפשר שלא
23:40 יוצאים לדרך מההייקאמפ 5300
מסתבר שכל הזוגות החליטו לצאת מוקדם אז גוש אנשים מדדה לו ביחד בין האבנים עד תחילת הקרחון.
קרמפונים על הרגליים ומתחילים טיפוס שלג בתור אחד ארוך, מדריך זוג מדריך זוג.. חבל מחבר בין כל מדריך לזוג שלו ולוקח זמן להתרגל להליכה כשאת תלויה בקצב של מי שלפנייך ואחרייך במקביל
גל כל חמש דקות דואג להזכיר לכולנו שהוא שם ודורך בטעות על החבל ומושך את כולנו איתו
לאט לאט נעשים פערים בין הזוגות והדרך נעשית מרווחת יותר.
ההליכה על השלג היא איטית וכל צעד דורש ריכוז ואנרגיה. מידי פעם עוברים מעל קרבס, כל אחד מהם יותר עמוק מהקודם ולהסתכל לתוכם עושה סחרחורת. גל ואני מוצאים את הקצב שלנו ומגיעים ראשונים אל הקיר. קיר קרח מאונך של 20 מטר שעומד זקוף מולנו.
חוויאר נותן הוראות מצומצמות ביותר ומתחיל לטפס מכת גרזן חזקה על הקיר-רגל-רגל וחוזר חלילה, הוא נעצר בערך באמצע הקיר מסתכל למטה וקורא אלי "vamos" אחד מחוייך וכאילו מובן מאליו.. שאר הזוגות מתקרבים אלינו ונופלת על כולנו ההבנה שהפעם הטיפוס הוא בלי שום עיגון לקיר - גרזן חזק על הקיר רגל רגל ותפילה בלב.
בלי הרבה ברירות ועם תור שמתחיל להיווצר מאחורי אני מתחילה בטיפוס ושומעת מלמטה את ההתלחשויות על כמה זה מסוכן וכל החלקה של הרגל שלי כל הקהל מגיב בהתאם. החלטה מהירה שאני לא עוצרת ופשוט עולה בלי להסתכל למטה (או אחורה או לכל מקום שהוא לא הקיר מולי) מתקבלת ביני לבין עצמי ובלי לשים לב אני למעלה במהירות. אחרי החלקה אחת שמתחה לכולנו את החבל וקיצרה שנה מהחיים גל מגיע למעלה גם ואנחנו מתיישבים על הקרח מחוייכים ומתנשפים וחוויאר מפתיע ומגיש תה חם ואומר שהוא גאה בנו נותן חיבוק ולוחץ את היד בגאווה. לאכול אותו.
חמוציות לנשמה וגל הולך להתפנות 3 מטר מאחורי מחובר אלי בחבל - חוויה בפני עצמה
זוגות מתחילים לעלות ולהצטרף אלינו ואנחנו רואים שהם שבורים נפשית ופיזית מהקיר. טלטול פורשת למטה ונפרדת מאיתנו בקשר.
השעה כבר 2:30 והטמפרטורה בחוץ נותנת את אותותיה ואנחנו ממשיכים כדי להישאר חמים ולא לאבד קצב.
מפה והלאה פשוט הולכים. השלג גבוה וכל צעד נכנס עמוק פנימה. מידי פעם עוצרים לשתות מים ולהסדיר נשימה ואז מרגישים כמה קר וממשיכים ישר.
כשאנחנו מתקרבים לחלק האחרון של העלייה אנחנו מסתכלים אחורה ורואים שאנחנו לבד באזור. חוויאר אומר שאנחנו בקצב מטורף ושאנחנו הולכים להספיק את הזריחה. ישש
5:30 בחלק האחרון אין הרבה שלג במקום זה יש אבנים וקרח מחליק במיוחד. אנחנו מורידים את הקרמפונים משאירים את המקלות הליכה ומתחילים לטפס נעזרים בידיים ברגליים ובכל דבר יציב בדרך.
הטיפוס קשה ומחליק והנשימה שלי נעשית כבדה וקצרה בפעם הראשונה, אנחנו עולים לאט לאט כדי לא לעשות טעויות. בעשרים מטר האחרונים לפני הפסגה השלג חוזר ואיתו גם הקרמפונים. זהו קטע אחרון של הליכה על סכין שלג שעל העובי שלה והגובה שלה לא נדבר ואף נדחיק.

אנחנו בפסגה . 6088 מטר .

שאר הזוגות מצטרפים אלינו לאטלאט ומרגישים את ההתרגשות באוויר. חלק לא הספיקו להגיע בזמן, חלק ויתרו ממש לפני הסוף, אבל רוב הקבוצה נמצאת למעלה וההרגשה מדהימה.
תמונות חיבוקים, רוצים לקפוץ משמחה אבל אין אוויר ואין אומץ.

הירידה מהירה הרבה יותר. הפעם חוויאר מאחורה וגל או אני מובילים לפרקים את הדרך למטה. כאב ראש נורא תוקף אותי וחוויאר צוחק עלי ואומר שזהו עכשיו שהגענו למעלה אני מרשה לעצמי. מנמיכים גובה במהירות בניסיון להעביר את הכאב ראש וכשהוא לא עובר חוויאר אומר שלא עוצרים עד למחנה ואנחנו עוקפים את כולם ורצים למטה.
הכלל הוא שאסור להירדם והחום שבבקתה והמיטה שמחכה עם השקש עוד מהלילה מקשה על הסיטואציה. אריזה של הציוד מחדש, עוגיות מרק ותה ואנחנו ממשיכים בירידה עד למחנה הראשון. בדרך אני פוגשת את החברים הגרמנים מקניון קולקה שבדיוק בדרך למעלה לנסות גם.
הכאב ראש משתפר ונעלם לגמרי עם האמפנדס שמחכים בסוף המסלול. עולים למיניבוס עייפים, שרופים קצת ובעיקר לא מאמינים מה עבר עלינו.
מקצת שיתופים לחלק זו הייתה חוויה מדהימה ומאתגרת ולחלק זה היה קשה מידי והם איבדו את כל ההנאה מזה בדרך כפי שנאמר "סבלתי כבר בצבא תודה" - מה שבטוח זה כמה האנשים שאיתך חשובים ומשפיעים על הכל.

בשבילי זה היה הדבר הכי מיוחד שעשיתי, הכי קפיצה מעל הפופיק והכי מוגזם. פעם ראשונה שנכנסתי למשהו ולא הייתי בטוחה שאני אסיים או אפילו אנסה באמת והפתעתי את כולם והכי חשוב בעיקר אותי ואף פעם לא הייתי גאה יותר בעצמי.

זהו ברוך הבא לי למועדון ה6000

עד הפעם הבאהRead more