הימים שאחרי 1

את אתמול הקדשנו להתמודדות עם הדיזינטריה ולכן רובו הורגש למנוחה בגבולות המלון. מעבר לארוחת בוקר של יעל (מוצלחת מאד שהזכירה את הבית ברמה שלשניה קמתי לפנות את הכלים) וקנייה בסופר של מאכלים שתמיר יכול לאכול (שגרמה לנו ממש לרצות לקנות מלא מצרכים ולבשל כבר אנחנו!) היינו בחדר, נחנו ושחינו בבריכה של ההוסטל.
לקראת הערב הרגשנו צורך לצאת קצת ולראות את השקיעה אז ביחד עם אורי, שפגשנו כבר בפאי פעם והגיע להוסטל שלנו וגם חסר קטנוע לבנתיים, חלקנו טוקטוק להידאווי.
זה מקום מקסים עם מלא מקומות ישיבה נחמדים ממש על הנהר ובר חביב. האווירה הייתה רגועה והשקיעה הייתה יפיופה. לקראת השקיעה גם דידי ועומרי הגיעו וצילמו סרטונים יפים לוולג העסקי המצליח.
אחרי ההתענגות על השקיעה נפתח הרעב ובזכות שוהם שדיברה כה רבות בזמן שהיינו בנפאל על המלאי כופתה שהיא אכלה בקמפוט זכינו לאכול את האוכל ההודי הכי טעים שיצא לנו עד כה! מלאי כופתה 20 מתוך 10 באמת מדהים התסכול של שוהם על כל המלאי כופתה האחרים מובן עתה.
אחרי אכילה עד כלא ידע קרסנו כל אחד בהוסטל שלו וראינו חתונה ממבט ראשון (כי איך אפשר שלא)

את היום כבר חגגנו עם הבראה יחסית של תמיר! בבוקר יעל הלכה ליוגה ופגשה את נטע ותם, זוג ישראלי חמוד שגם היה בנפאל בתקופתנו ואפילו תמיר כבר הכיר את נטע.
אכלנו ארוחת בוקר, שוב מוצלחת ומערבית, והתחרדנו בחדר קצת במזגן.
בצהריים החלטנו כולם לנסוע למרקי המפורסם ולהבין האם באמת כיף לשבת שם בזולות על הנהר- התשובה היא כן ממש
הרגיש כאילו הגענו לבאגנס אבל פי אלף יותר טוב וכמה פעמים אנשים פלטו שמרגיש כמו גן עדן.
וכך כל שאר התוכניות שלנו לאותו היום הפכו לדיבורים ריקים ונשארנו כל שארית היום עד החשכה טובלים במים, מפטפטים וקוראים ספרים.
כמובן שאני ותמיר לא יכולים בלי קצת דרמה בכל הטוב הזה אז התמודדנו עם מספר פחדים.
מי שלא יודע מאז התקיפה ההמונית שחווינו בצאנג דאו אני מפחדת פחד מוות מכלבים, כל כלב ברחוב מעורר בי חשש בעיקר בלילות, אז איזה כיף היה שבמרקי היה בול טרייר (חפשו תמונה בגוגל אם אתם לא יודעים איך זה נראה זה מוטציה ממש) שבהתחלה פחדתי ממנו ממש אבל דידי ועומרי אוהבי הכלבים המוגזמים הפכו אותו לחיה חמודה והתלטפו איתו במהלך הישיבה וככה קצת החשש נרגע (אמן שבסוף יעלם!)
ועכשיו תור תמיד להתמודד עם פחדים- אז כשנכנסו לנחל האבובים נראו קורצים במיוחד אבל לא ידענו כמה קשה לנווט איתם כך יצא שתמיר נסחף לו בנחל על האבוב ולא מצליח לחזור, האבוב שלי נסחף למקום אחר לגמרי עוד לפני שהספקתי לעלות עליו ונותרתי על היבשה. כשתמיר הצליח סופסוף להגיע למקום שהוא יכול לעמוד בו הוא לא הצליח לטפס החוצה ולכן נאלץ לחזור בשחייה את כל מה שנסחף. אבל תמיר שלנו מתאמן בכל בריכה שאנחנו פוגשים על יכולות השחייה שלו, ומרגיש שזה ממש קרה בשביל הרגע הזה ! ואז זה קרה! הוא שחה! וכמו שחיין מנוסה הגיע מהר לסולם המבטחים ועלה חזרה.
כיף!Read more