מארקה וואלי4: הסוף

קמנו, נשמנו אוויר דליל וקר, התארגנו, נשנשנו כמה צאפטי ויצאנו אל הפאס.
האמת- שהיה די קצר
קצת מוזיקה קצת פטפוטים והרבה פחות קוצר נשימה מהרגיל (אין בכלל השוואה לפאסים הקודמים בחיי, אולי החמש דק האחרונות מזכירות את הארבע- חמש שעות של עלייה באנפורנה)
הגענו לפאס כמובן לתוך ענן כחלק מהסופה שתקפה אותנו בצהריים של אתמול אך הוגו לא וויתר ועל אף הכפור ביקש שנחכה פה קצת.
בנתיים הוא התקשר לכל מי שמכיר, האירופאיים הצטלמו מלאא והסנטר של קרינה נהיה כחול מהקור ולא ידעתי מה להגיד לה אז רק הצעתי לה בגדים חמים כדי לא להחליץ אבל היא התעקשה שלא קר לה.
ובאמת אחרי חצי שעה קרה הענן עבר והשמיים נפתחו ופרסו נוף יפה של עמק מדברי מרשים.
אחכ התחלנו לרדת, חצינו את הנהר אלפי פעמים, קפצנו דילגנו ובנינו גשרים מאבנים ולעיתים אפילו נפלנו למים (נפלנו= קרה רק ליעל ופעמיים).
אולם זה לא היה האתגר האמיתי ביום הזה, על אף שהעת את קצב ההליכה מאד. המסלול נבנה על שולי ההר, ממש על הקצה וממש דק ובתור פחדנית גבהים מספר אחת מראה השביל שקרס מהצד השני של ההר לא ככ עזר.
אבל בעזרת כמה סיפורי נוסטלגיה מביכים של תמיר, כמה עדרים מרהיבים של בלו שיפ ושירים של שנות ה2000 (קווינטה החליטה שהמדבר הזה צועק תחילת שנות האלפיים🤷🏻‍♀️) ההליכה עברה מהר מאד והנופים המרהיבים השתנו והתפתחו כל כמה דק.
היום היה באמת מרשים ומאד שונה מבחינת הנוף וזה העביר אותו די מהר.
כשהגענו אל הכפר האחרון שם אספה אותנו המונית של האוסטרית (ששילמה מראש והנהג התייחס אלינו כמו לזבל כי איחרנו בחצי שעה) הוגו היקר הצהיר כי אלה ״ארבעת הימים המאתגרים בחייו״ בקטע טוב.
כולנו שמחנו על הטרק, היה מאד מוצלח.
כשהגענו הנהג זרק אותנו באחד מהרחובות הצדדים של לה כעונש על האיחור שלנו.
נפרדנו בחיבוקים מכולם מקווים לראות אותם שוב בהמשך כל אחד והתוכניות שלו חלק נוסעים לקשמיר חלק נשארים וחלק יורדים להימצל פרדש.Leer más