לה’תראות

חזרנו לישון אצל אנצוק המקסים, ההומסטיי שלנו היה לנו באמת בית ואהבנו אותו ואת סדול הבת שלו.
אבל הבנו שחוץ מההומסטיי שאין לנו עוד מה לחפש בלה, העיר כבר לא מפתה ומרגיש שכל מה שיש בטבע שסביבה שלא עשינו גם לא נעשה.
התחלנו לחקור איך אפשר לרדת בנוחות ובזול למנאלי.
כך יצא שעשינו חצי יום אירגונים קטן ובסוף מצאנו יותר מידי אנשים לרדת איתם אז סידרנו מיני וואן.
אכלנו לראשונה ולאחרונה בטיבטית המפורסמת, קנינו קצת מזכרות טיבטיות במחשבה שזו הפעם האחרונה שנהיה במקום ככ טיבטי בטיול הזה וחזרנו להומסטיי.

אישתו של אנצוק, פינקי, בדיוק חזרה מקשמיר אחרי שהייתה שם תקופה לטפל באימה והאחות הגדולה דולצ’ה הגיעה גם לפני יומיים מהלימודים שלה.
אלון, שהתארח איתנו ביומיים האחרונים, הציע שהפעם נכין אנחנו ארוחת ערב למשפחה, ארוחה ישראלית.

אז אחרי שקראנו את שארית הספרים שנותרו לנו ירדנו למטה ונתרמו למשימה.
הכנו שקשוקה וסלט ישראלי והאם הכינה אורז. היה להם מאד קשה לתת לנו לעבוד והם כל הזמן רצן לעזור עמדו לידנו והתעקשו לעשות משהו איכשהו אבל סירבנו.
בסוף כולנו אכלנו ארוחת ערב ביחד והם מאד אהבו את השקשוקה! (גם עפו על השם כל כמה דק אמרו שקשוקה במבטא חמוד)
אחכ שיחקנו עם סדול במשחק המקומי האהוב עליה ובכך הפכנו את הערב האחרון שלנו לערב ביתי ומוצלח מאד.

למחרת בבוקר אנצוק היה אבא של כולנו, הכין לנו ארוחת בוקר, סדול קטפה לנו פרחים, ואנצוק הסיע אותנו אל המיני וואן ונפרד מאיתנו בחיבוק ואיחולים.

לה הייתה הנחיתה המדוייקת בשבילנו, היא הזכירה לנו את נפאל שהייתה המדינה הראשונה שלנו בטיול, סופסוף יכלנו קצת לטייל בטבע והאמת שהנוף המדברי היה חסר לנו בחודשים האחרונים.
משם הדרך למנאלי עברה בקלות ומהירות מהצפוי והודו שוב הוכיחה

"שאתה פוגש אנשים להמשך הדרך ברגעים שאתה לא מחפש" י.בוצרLes mer