Camino de Santiago

לאחר המקלחת ביקרתי בכנסייה המקומית, ושם פגשתי את ניקו (ניקולאס). הוא מגרמניה, בן 19 וגר ליד מינכן. פגשתי אותו כבר הרבה פעמים מבלי שיצא לנו ממש לדבר. חוץ מאשר היותו ממינכן, ידעתי שהוא עוסק בספורט (מתברר זה לא נכון - פשוט אמרו את זה עליו כאן לפני כמה ימים כי הוא היחיד שלא עישן סיגריה) וה-highlight הוא שהוא התחיל מערכת יחסים עם נערה גרמנייה בת 20 כאן במסלול ועל כך כולם כמובן יודעים.
התחלנו קצת לדבר והתיישבנו ובעצם ניהלנו שיחה של שעתיים אני חושב.
הוא סיפר לי על עצמו, בן 19, לא סגור על מה שהוא רוצה ללמוד, בדיוק החלים מפציעה ברגליים שלא איפשרה לו ללכת בחופשיות. אמו הציעה לו לצאת לקמינו כי זה היה משהו שהיא חלמה עליו הרבה זמן בעצמה.
דיברנו קצת על ישראל, מתברר שהם למדו עליה המון בבית-הספר, וכמובן על מלחמת העולם השנייה ועל השואה והנאציזם. הוא אמר שאצלם כל כיתה ט׳ מוקדשת למלחמת העולם השנייה ואז בכיתות יא׳-יב׳ מרחיבים ונבחנים על זה וגם מוסיפים על ישראל ועל הסכסוך עם הפלסטינים (הוא זכר למשל את שתי האינתיפאדות). זה מעניין כי הוא אמר לי שהוא דיבר עם מישהי על ניו זילנד ובעצם גילה שהוא לא למד עליה כלום, בעוד שעל ישראל למד הרבה.
דיברתי איתו על משהו שחשבתי עליו בזמן האחרון כאן, האם בעצם השואה יכולה לקרות שוב? אמרתי לו שלהערכתי, העם הגרמני הוא עם חזק ונחוש, יודע לעבוד קשה ואלו תכונות טובות שנלקחו לקיצון הגרוע ביותר בנאציזם. הוספתי שגם הגרמנים גאים במדינה שלהם, וכאן הוא ממש נבהל ואמר לי שהוא לא מכיר אף גרמני ש״גאה להיות גרמני״. הוא אולי גאה לגור בגרמניה וכנראה גאה במחוז ובעיר שהוא גר בהם, אבל אחרי המלחמה חינכו אותם שאסור להם להתגאות במדינתם וזה חילחל לדורות הבאים. הוא סיפר שאין דגל גרמניה בבית-הספר ולא שרים את ההמנון, אלא אולי במשחקי כדורגל. הוא אמר שכששמע שבארה״ב מתחילים את יום הלימודים עם ה-Pledge of Allegiance הוא היה בהלם. למעשה, המונדיאל שהתרחש בגרמניה ב-2006 היה עבור רבים הפעם הראשונה שהם הרגישו גאים במדינתם מאז המלחמה. למותר לציין שזה היה מאוד מעניין בשבילי — הכרתי את הבושה שהגרמנים סוחבים (ובצדק), אבל כשהוא אמר את הדברים האלו הופתעתי ממידת הביטוח של הלאומיות הגרמנית שם. דיברנו גם על עליית הימין הקיצוני בגרמניה שאינם מכחישים את השואה אבל טוענים שזה היה פחות נורא ממה שאומרים, ושזו תופעה שמדאיגה אותם שם. אמרתי לו שגם בישראל הימין הקיצוני עולה, וגם הוספתי שבעיניי, למנוע מאנשים להרגיש תחושות של לאומיות הוא דבר בר-קיימא, ומתישהו זה יתפרץ בחזרה.
רצינו לצאת מהכנסייה כי היה קריר שם, אבל לפני כן שיתפתי אותו בעותק של הברית החדשה שהיה לי, ואמרתי לו שחשבתי לתרום אותה לכנסייה כאן כי לא היה להם עותק בעברית. אמנם רציתי שיהיה לי אותו, אבל הרגשתי שזה המקום הנכון כי היה להם אוסף של המון ספרי תנ״ך בשפות רבות. הוא ממש התלהב מהרעיון והציע לצלם אותי, ואז הצטלמנו שנינו. זה מאוד ריגש אותו להיות חלק מהרגע הזה.
כשיצאנו ישבנו על ספסל דיברנו אחרי זה על הסכסוך והוא שאל אותי בעצם איך זה משפיע עליי כישראלי ביום-יום, זו הייתה שאלה טובה. אמרתי לו שזה לא באמת משפיע וזו גם חלק מהבעיה כי זה מעודד אנשים להתעלם מהבעיה.
צחקנו עלינו שנטשנו את חברינו שישבנו בבית הקפה ליד, כי באמת ישבנו שם שעה וחצי עד לארוחת הערב.Leia mais

סיפרתי לצליינים אחרים שהיום זהו יום הזיכרון בישראל. לאורה סיפרה לי שגם אצלם יום הזיכרון ויום העצמאות הם יום אחרי יום (4-5 במאי). אצלם זה בעצם נחשב “Freedom Day”, יום הניצחון על הנאצים.
בנוסף, חלפנו על פני זוג צליינים אוסטרלים עם פרחים בכובעיהם, והם שיתפו אותנו שהיום חל יום הזיכרון שם ולכבוד זה הם עוטים את הפרחים.
למדתי מידע חדש מעניין, ובאופן כללי התחושה של יום הזיכרון ליוותה אותי מעט במהלך היום. נזכרתי בצפירות וחשבתי על זה שזו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאני אזרח ביום הזיכרון.Leia mais