הדרך לדרום ולניצקה

יצאנו לדרך ברוח סערה מלווים בברכה קרמטית ומסירת אחריות של 'תאמינו שתגיעו בזמן לרכבת וזה יקרה' (אינטרקציה אחרונה עם סוכנים מפוקפקים של הצפון).
הנסיעה עברה בין עצירות סידורים של הנהג בכפרים בדרך ובגלי ריח קשוחים של בצל וירקות מהשקים שבמרכז המיניוואן.
לתחנת הרכבת אמנם הגענו בזמן אבל כל הכרטיסים לשעה הקרובה נגמרו.
קנינו לאחרהצ, עמדנו על הידיים ואז קיווצ'צ'נו איתן סטיקי רייס לתפוס ירקות מטגנים.
רכבת מלואנג פרבאנג לואנג ויאנג, ואנחנו מתמקמים בהוסטל לקראת האיחוד עם ניצקה.
שני לילות של יוגה על הגג, צ'יל בלגונות שיחות מתוך אבוב על החיים ובירלאו באחד הברים לסגור את היום.

כשאני רואה את שלושתינו, ומדבר בפייסטיים עם דור ורוני, בראש שלי מדי פעם עולה המחשבה כמה אין לדעת מה יהיה העתיד של הקשרים שלנו עם אנשים.
מהערבה למזרח, חברות שהיא כבר הרבה מעבר לגאוגרפיה והרגשה שהדברים מסתדרים נכון.

עזבנו את ניצקה (פעם נוספת בלי לדעת מתי או איפה ניפגש שוב) ואת ואנג ויאנג (פעם נוספת) ברוח סערה כשבעל המלון תופס אותנו במסעדה ואומר לנו שאין זמן, אנחנו חייבים לטוס לפני סגירת שערים

ברכבת זרקו לי פעם שנייה את הדאודורנט, זה כבר סיפור עצוב ויובי תוציא עליו סדרת דרמה דוקו אנימה שתעלה לאקרנים בקיץ הקרוב, אז לפחות זה.

וייטניין מהרכבת לתחנה המרכזית, חצי שעה של שיטוטים ואנחנו על סליפר מלא, בפעם הראשונה בטיול! בדרך לטקהק.
הרגשתי כמו תינוק בעריסה לראות את הנוף מתחלף ככה בשכיבה, מהופנט בין עירנות לחצי שינה.

טקהק בשעת לילה מאוחרת, הולכים לישון בחדר דורמז ריק בתכנון להתחיל למחורת את הלופ המפורסם.

שיהיה לילה טוב לכולם וחלומות על מיטה בחדר שאפשר לראות ממנה נוף כמו בנסיעה ואפילו לבחור כמה היא תרעד לתחושת הירדמות מקסימלית.
פיסRead more