הבריחה ממומבאי

קונקטינג בפיליפינוס, שני לילות בתאילנד ומתחילה השיבה הגדולה להודו

איך שכחתי לקחת בחשבון ש'זמן הודו' תקף גם על טיסות
כמובן שהיא התעכבה ואני כבר הזמנתי את הסליפר ּשאמור לקחת אותי לגואה
אני לא מצליח להירדם או להירגע מהרעיון של להספיק, יהיה לי ככ מעט זמן אבל יכול להיות שזה בדיוק.
על הטיסה, כתבתי רשימה מסודרת של משימות מהרגע של הנחיתה והיא התחרבשה לגמרי בתור להחתמת ויזה בשדה.
לא זזים, אני קופץ לתור של המחלקת עסקים, יובי שטסה מעל שעה אחרי כבר נחתה ונמצאת פה.
מחליף לשים הישראלי כדי להתחבר לאינטרנט, עוקב באפליקציה אחרי המיקום של האוטובוס, שגם מתעכב (זמן הודו לא פוסח על דבר) וכותב לשיווה הסוכן שסגרתי איתו את הנסיעה שיעכב לי את האוטובוס.
רץ כמו עכבר במבוך למצוא את היציאה.
תופס את המוצ'יל, ממיר כסף, אין לי זמן לעשות שים אז מהרגע שהצלחתי למצוא מונית ולצאת לתחנה, נשאר לי לקוות שהאוטובוס לא עבר אותה עדיין.
המונית חולפת על הנקודת איסוף שדקורה לי במפות ואין שם כלום. תחושה של הכל או כלום, אם אני יורד במקום הלא נכון עכשיו, אין לי סים והיום הזה יהיה עוד רחוק מלהיגמר.
הודים נחמדים עוזרים ומכווינים אותנו לתחנה (חתיכת מדרכה) והנהג מונית אומר לי סטיי סטיי.
הוטספוט מעוד הודי נחמד בתחנה ואני מגלה שהאוטובוס עוד לא הגיעה
הקלה
מנסים להתקשר לנהג אבל הוא לא עונה, נשאר עכשיו לקוות שהוא יעצור פה, שאני במקום הנכון.

עשר דקות המתנה ו האוטובוס מגיע! ועוצר! אני מתמקם במיטה שלי והסדרן מביא אליי את הטלפון שלו ואומר לי לדבר.
שיווה הסוכן מתוכו שואל אותי בעברית "מה איתך? הכל טוב?"
תחושת סיפוק והערכה נופלת עליי, הדברים הסתדרו בשבילי, אני בדרך לגואה ובכלל לא איכפת לי מה15 שעות נסיעה (בפועל 13) שעוד בדרך.
כל העייפות שנאגרה בי מהימים האחרונים באה לחזק שינה עמוקה בסליפר המיטלטל.

טרמפ, אוטובוס ואני בארמבול
גם אם לא מפתחים במודע ציפיות ממקום, אחרי ככ הרבה דיבורים עליו אז אני מאמין שהן בכל זאת יושבות שם במאחורה של הראש.
אז אני אתן לרושם הראשוני הרועש הסואן והאביך פה לעבור, להבין קצת מה קורה פה באמת.
פיתה בשמעון מלך הפלאפל, שנצ שלוש שעות
יושב עם יהלי וחבר'ה שלה לערב וחוזר לחדר לישון עם אותה עייפות של אתמול

שיהיה לכולם לילה טוב וחלומות על סרט אקשן שהוא בכלל מונטאז' של אנשים רצים להספיק לתחבצ
פיסもっと詳しく